ממציא העיפרון - המונח העברי, לא כלי הכתיבה עצמו - הוא הפרופסור יוסף קלוזנר (מבוטא גם קלאוזנר), שחידש עוד מילים רבות ובהן חולצה, מטען וירחון. קלוזנר, ממייסדי האוניברסיטה העברית בירושלים ומגדולי ההיסטוריונים של עם ישראל, היה בקבוצה הנבחרת והיצירתית של מחדשי הלשון העברית בדיבור ובכתב. בציבור הוא ידוע בעיקר בשל מחקריו המעמיקים בתקופת הבית השני, ובהם "הרעיון המשיחי בישראל", "ישו הנוצרי", "מישו עד פאולוס" - ספרים שהיו ועודם מצויים בבתים רבים בישראל. ואולם, כפי שהראה השבוע ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו בראיון מיוחד למראה, תרומתו של קלוזנר לתחיית הלשון היא משמעותית וראויה לחשיפה מחדש. פרופ' נתניהו היה מן הסטודנטים הראשונים של קלוזנר באוניברסיטה העברית בירושלים והוא זוכר לפרטי פרטים את הרצאותיו הראשונות של מורו על משה מנדלסון ועל ספרות ההשכלה. עד מהרה הפך הסטודנט נתניהו לעמיתו ולידידו הקרוב של המורה.

הוא מצביע על כך שאת מאמרו הראשון ייחד קלוזנר לתחיית הלשון העברית ולהרחבתה. מאמר זה, "מילים מחודשות וכתיבה תמה" ("המליץ" 41, עמ' י"ג, י"ט באדר תרנ"ג), כתב קלוזנר בהיותו בן שש-עשרה וחצי, וכבר אז ניכר בו האופי של חוקר מובהק, הבודק כל דבר מתוך שיקול דעת מדעי מוקפד ומבורר. שלוש שנים לאחר מכן, בגיל תשע-עשרה, מוסיף פרופ' נתניהו, פרסם קלוזנר את החוברת (אז קראו לזה מחברת) "שפת עבר - שפה חיה" (אשר נכללה תחילה ב"אוצר הספרות", שנה חמישית, קראקא תרנ"ו, ולאחר מכן הופיעה כחוברת נפרדת). בעבודה זו מציג קלוזנר את שיטתו ב"הרחבת הלשון" - שיטה הנשענת על ארבעה עקרונות: שימוש מחודש במילים מן המקורות, שמשמעותן נמחקה במשך השנים מתודעת הציבור, נטילת מילים מערבית ומלשונות שמיות אחרות, אימוץ מילים מיוונית ומרומית אם הן מקובלות באירופה ובתעתיק נכון (בניגוד לדעתו של בן-יהודה), יצירת מילים חדשות משורשים המופיעים במקרא ובמשנה, תוך שימוש בטבלת שורש או משקל.


השעה צריכה למהפכנים

קלוזנר היה מסוג האנשים האומרים ועושים. הוא בדק היטב את מקורן ואת משמען של מילים מן המקורות העתיקים לפני שהמליץ לשבצן בעברית המודרנית. לא מעטות מהן משמשות אותנו כיום בצורה ובמשמעות שהציע, ובהן: שושלת, שפוי, גוץ, עובדה, הילולה, ערפד, לנחור, לפזול ולקרטע.

ברשימת המילים שחידש קלוזנר ממש, או שחידש את משמען או את שימושן בלבד, מאחר שהן נמצאות כבר בצורה כלשהי במקורות, מוצאים את: פסָל, קרנף, מגדלור, חושני, חדגוני, רבגוני, קרחון, תמצית (במשמע של תמצית תה), לחלוט (במשמע של לחלוט תה), שעווניה (כיום שעוונית), נייר מפוחם (כיום נייר פחם), הגדרה ופיתיון (רשימה מורחבת מצויה בספרם של יעקב בקר וחיים תורן "יוסף קלוזנר, האיש ופועלו", מסדה, תש"ז).

כמו לבן-יהודה ולאחרים, גם לקלוזנר היו הצעות לחידוש מילים מן המקורות שלא נכנסו לשימוש, כגון "גנונה" (שמשייה) או "דרדסן" (ערדל). היו גם מילים שבנה על-פי מילים מן התלמוד, אך הן לא נתקבלו, למשל: מן השורש ט.י.ל בנה את שם העצם "טוַל", במשמעות שדרה, ומן השורש צ.ל.ח בנה את שם העצם "צָליחַ", במשמע של מה שאנו קוראים כיום צלחת. הדחף היצירתי בתחום הלשון היה אז כה חזק וכה שופע עד שכמה מחידושיו של קלוזנר שכבר נתקבלו, נדחקו לאחר מכן על-ידי חידושים מוצלחים עוד יותר (ובהם שלו עצמו!) או על-ידי מילים שנחשפו מן המקורות. את המילה "ליבתית", למשל, דחקה חזייה, את "מסגדת" דחקה מסגד, את "בדוּחַ" דחקה בדיחה, במקום "מזוּנה" בא מזנון ואת "צבוּרה" דחקה קבוצה.

פרופ' בנציון נתניהו מאפיין את מרחיבי הלשון ואת מחדשי הדיבור העברי כקבוצת אנשים שראו בתחייה הלשונית חלק ממהפכה לאומית כוללת - לשונית, חינוכית ומדינית. איש לשון ואיש חינוך מובהק כמו דוד ילין, שמפיו למד נתניהו כנער את שירת ימי הביניים בסמינר העברי בבית הכרם שבירושלים, ידע ליצור בעבור תלמידיו כלים שבהם יוכלו להעביר את המורשת הלשונית והלאומית של יהודה הלוי ושל שלמה אבן-גבירול לדור התלמידים שיקים בפועל את המדינה העברית. מחדשי הלשון היו מהפכנים, משום שהשעה הייתה צריכה למהפכנים בכל תחומי החיים העבריים, ומהפכה מתחילה בדיבור לא מצועצע, ישר לעניין.

בספרו "היסטוריה של הספרות העברית החדשה" מתעד פרופ' יוסף קלוזנר את חידושי הלשון של כל אחד מסופרי ההשכלה שכתבו לפני בן-יהודה ומראה עד כמה מוגבלת הייתה יכולתם לכתוב בעברית גמישה, שימושית ובהירה. סופרי אמצע המאה התשע-עשרה עשו כל דבר חוץ מלקרוא לילד בשמו. הם הלכו סחור סחור והתפתלו באקרובטיקה לשונית מגוחכת, בלי יכולת להיעזר בערבית ומתוך רצון לשמר בכל מחיר צלילים אירופיים. Canon היה אצלם קנה-און, Orakel היה אור הכל, Locomotive נקרא בפיהם לה-כמו-תוף, הטלגרף היה דילוג-רב, ולפירמידות קראו פארי עמודים. הם כבלו את עצמם למגבלה של שימוש בלבדי בלשון המקרא ועל כן נקלעו לסבך של מליצות נלעגות. קלמן שולמן, סופר ומתרגם ידוע באותה תקופה, תרגם את המונח Flachland (מישור) לביטוי העברי "ארץ מדבר הרים אשר תשפיל ראשה ותתהלך במישורים". יצחק ארטר קרא למזחלות "עגלות חדלי-אופנים הממהרות להחליק על תושבתם על פני השלג כרפסודות על פני מים כי ישטופו", ואילו שמשון בלוך הלוי, מחבר הספר "שבילי עולם", קרא לבוטנאים "חכמי הנוטעים אשר אחר כל ירוק ידרושו". כך נראתה העברית לפני בן-יהודה, ילין, קלוזנר, יעבץ, איתמר בן-אב"י וביאליק.