כאן אינטראקציה, שם קיר בלתי נראה

רבים מכירים את המונח "קומדיה דל-ארטה", אך נראה שרק מעטים נכחו אי-פעם בהצגה אמיתית מז'אנר זה. נתמזל מזלם של תושבי ענתות להיות נוכחים בהצגת יחיד שכזו, שהובאה אלינו על-ידי שחקן תיאטרון "פסיק" הירושלמי, אביתר ליכטנשטט. הערב היה מרענן ומעשיר. השחקן הביא עמו מזוודה שלמה של מסיכות, העשויות על-פי המסורת האיטלקית, ונתן הרצאה מעניינת ביותר על אמנות עתיקה זו.

בהתאם לכללי המשחק העתיקים, התברר לקהל הנדהם שליכטנשטט מכיר את שמותיהם ואת עיסוקיהם של כמעט כל הנוכחים, ואפילו היה מוכן לספק לנו לא מעט רכילויות פנימיות. להבדיל מהסטנדאפיסט הישראלי המצוי, לא היו בהופעתו שמץ של וולגריות, טעם זול ושאר מאפיינים בלתי מחמיאים של הבידור הישראלי, והיא גם לא עסקה - שומו שמיים - בעוול הנורא שגורמים המתנחלים לפלשתינים. במקום זאת, בפנים עטויות מסיכה, הדגים לנו השחקן כיצד בעזרת קול ותנועה בלבד ניתן ליצור דמות שמצד אחד מוכרת מאוד לקהל מסורתי - הרי הכל יודעים כי פנטלונה הוא הגביר המקומי, בריגלה הוא הרשע וארלקינו הוא שלימזל הכפר - ומצד שני נקשרת למציאות עכשווית ומקומית.

ליכטנשטט הצליח גם לרתום את הקהל למשימת המשחק. הוא נידב אנשים מן הקהל לעלות לבמה, וכל אחד בתורו קיבל ממנו מסיכה, שאת דמותה גילם, תוך התייחסות לדמות שאותה גילם באותה עת ליכטנשטט. הוא החליף מסיכות ללא הרף, ועם כל דמות השתנו תנועות גופו וקולו ללא הכר. זו הייתה חוויה מהנה ביותר. לבסוף, הדגים לנו השחקן את העבודה עם מסיכה לבנה, שהיא מסיכה חסרת הבעה ובעלת פה סגור. משתמשים בה כדי ללמוד ליצור דמות אך ורק באמצעות תנועה, ללא עזרה של הבעת פנים או קול.

הטכניקה המעולה של אביתר ליכטנשטט מרשימה ביותר, ויש לקוות שבקרוב נראה אותו בתיאטרון, במופע שכולו מבוסס על המסורת האיטלקית העתיקה של הקומדיה דל'ארטה.


סימפטית ומבריקה אך חסרת שיגעון

במרכז התרבויות בירושלים שברחוב הלל הופיעה הלהקה הרוסית "Altera Musica" מהעיר סמרה שעל נהר הוולגה. להקה זו מתמחה בעיקר במוזיקה רוסית מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. באותה תקופה, בתחום המוזיקה, רוסיה עדיין פיגרה מאוד אחרי מערב אירופה, אבל בקרב האצולה היה נהוג לשיר וגם לנגן. Altera Musica הגישה תוכנית שלמה של יצירות, המושפעות מאוד מן הסנטימנטליזם הצרפתי מצד אחד ומן השירה העירונית העממית הרוסית מצד שני.

זוהי מוזיקה נחמדה ונעימה לאוזן, שתכניה העיקריים הם אהבה והומור, כשחברי הלהקה מנסים לשחזר את האווירה של אחוזה רוסית כפי שהייתה לפני יותר ממאתיים שנה. להבדיל מן הקומדיה דל'ארטה של אביתר ליכטנשטט, שבה שם המשחק הוא אינטראקציה עם הקהל, כאן מלכתחילה יש הרגשה כאילו קיר בלתי נראה ניצב בין הזמרים והנגנים לבין הקהל. תחושה זו נובעת בחלקה מן הלבוש המהודר מאוד אך הרשמי מדי של חברי הלהקה. אך הריחוק מהקהל הוא אולי מכוון, כחלק מן המסורת הרוסית הקונצרטנטית. כך או אחרת, לא הייתה הרגשה של השתתפות. עם זאת, הזמרים ילנה אנוחינה ואנדרי אנטונוב, החלילנית קטיה מטיושנקובה והגיטריסט יורי זוזין היו פשוט מצוינים, שלא לדבר על הצ'מבליסטית והמנהלת האמנותית של הקבוצה - אולגה אוסטרובסקיה, בת עמנו, שהיא המוח והמנוע של הקבוצה, ושבזכותה נשמעות היום יצירות של מלחינים רוסים מאותה תקופה, אשר את שמם אפילו מקצוענים רק בקושי מכירים. ושוב, אי-אפשר שלא להתפעל עד כמה אנו, היהודים, טובים במומחיותם של עמים אחרים.

בזכות רמתם המקצועית הגבוהה של חברי הלהקה, לקראת סוף התוכנית כמו נעלם ה"קיר הבלתי נראה", מה שהוביל להנאה צרופה.

כעבור יומיים התקיים במתנ"ס גילֹה בירושלים רסיטל של החלילנית קטיה מטיושנקובה ושל הגיטריסט הישראלי אלכסיי בלואוסוב. התוכנית כללה יצירות שהמוקדמת בהן נכתבה בשנות השלושים של המאה העשרים. הקונצרט נפתח במספר יצירות של דניאל עקיבא, בהן הוכיחה קטיה שלא רק יהודים יודעים איך להרגיש את נפשו של עם אחר. היא ניגנה את הנעימות הספרדיות העתיקות כאילו היא עצמה מוצאה מספרד העתיקה ולא מנהר הוולגה בן זמננו.

שני הנגנים הם וירטואוזים אמיתיים, שזכו בתחרויות בינלאומיות. גם היצירות הקשות ביותר מבחינה טכנית נוגנו בקלילות מדהימה, כולל סוויטות הטנגו של אסטור פיאצולה, ריקודים מבית המשוגעים של דייויד לייזנר - יצירה מאוד סימפטית אומנם ודי מבריקה אך חסרת כל שיגעון - וכמובן, יצירותיו של מנואל דה פאייה. יש להודות במיוחד לאמיל גולוד, פסנתרן שעובד כשומר במתנ"ס גילֹה, על הצלחתו להקים בעשר אצבעותיו סדרת מוזיקה קאמרית, שיש לה קהל - אולי לא גדול, אבל טוב ונאמן.