בשנים האחרונות נדמה, שבישראל (כמעט ו)אין פרות קדושות. כולן או לפחות רובן, כך אנו נוטים להאמין, נשחטו זה מכבר או נמצאות בדרך לבית המטבחיים המיועד לפרות כאלה.
אחד החריגים הבולטים לכלל הנ"ל הוא אתוס השכול והיחס המיוחד של החברה הישראלית למשפחות שכולות. שני אלה הם מהפרות הקדושות המובהקות של הארץ הזו, שטרם עבר עליהן הכורת.
מצב זה הוא מוצדק במידה רבה. החברה הישראלית הופכת עם הזמן ניהיליסטית יותר וסולידרית פחות; ויחד עם זאת, טרם הוגדשה סאת מכאוביה והיא נתבעת עדיין לשלם מחיר דמים כואב, יומיומי.
בחברה כזו ראוי שהשכול, שהוא מהעניינים הבודדים שעדיין מסוגלים לאחד סביבם את כולנו, יישאר בגדר פרה קדושה. אם לא נשכיל לכבד ולהוקיר את המשפחות שאיבדו את יקיריהן ולהזדהות עם כאבן נכרות במו ידינו את אחד הענפים החשובים התומכים בבית של כולנו.
עם זאת כדאי לזכור ולהזכיר, כי "לא לשחוט את הפרה הקדושה" אין פירושו להניח לה לבעוט לכל עבר. נראה, כי לאחרונה פושה במקומותינו תופעה מגונה ומדאיגה של ניצול לרעה של רגישות הציבור בישראל לשכול, ושל ה"חסינות" המיוחדת ממנה נהנות המשפחות השכולות.
בכמה מקרים מתעוררת תחושה לא נעימה, שמשפחות שכולות לא מעטות עשו ועושות שימוש לא ראוי בזכר הנופלים או הקורבנות, תוך ניצול הבמה (והאהדה) התקשורתית שזכו לה.
דוגמאות לכך לא חסרות, ודי אם נזכיר כאן שתיים מהזמן האחרון ממש, המלמדות על התופעה.
בחודש יוני השנה היו עדים צופי הטלביזיה בישראל להתקפה בוטה מפי אחותה של אחת הנרצחות בפיגוע בקו 45 בירושלים, תמר בן אליהו ז"ל ממושב פארן, על שר הביטחון מופז. ההאשמה שהטיחה בשר הביטחון כאילו הוא שאחראי למות אחותה עברה כמעט בלי לעורר מחאה או דיון ציבורי.
אתמול (8.10.03), במהלך כנס שנערך באוניברסיטת תל אביב, קם אב שכול והאשים את מפקד חיל האוויר דן חלוץ, שנכח באותו מעמד, במות בנו. והסיבה לכך, לדעתו: "חיסול סלאח שחאדה". לא פחות. כפי שנמסר, חלוץ נטש את המקום בזעם; את התנהגותו של חלוץ ניתן להבין, אך הדבר שקשה להבינו הוא - היכן היו כל השאר? מדוע לא יצאו אחרים מהאולם, בעקבות חלוץ? והאם היה מישהו שבכלל טרח למחות על הדברים?
אמת, אדם אינו נתפס בשעת צערו, ואיש מאלה שלא חוו על בשרם את האובדן לא יוכל להבין באמת לליבם של בני המשפחות; אך התנהגותם הבוטה של לא מעט מהם נראית פחות ופחות כמו התפרצות רגשות ספונטנית, ויותר כתופעה. תופעה שספק אם ניתן להשלים איתה; תופעה שללא ספק יש לתת עליה את הדעת.
