ראש הממשלה הולך למו"מ עם הסורים?

כשאהוד אולמרט החליף את אריאל שרון ששכב חולה ללא הכרה, חשבו רבים שהוא יהיה ממשיך דרכו. לכן מפלגת קדימה זכתה בבחירות בשנת 2006. תמונתו של שרון העלתה את אולמרט לשלטון. אולמרט הוא אדם מוכשר ונבון, אבל על-מנת להנהיג את ממשלת ישראל – לא די בכך.

אזרחי המדינה, הבוחרים התמימים, לא היו מעלים על הדעת את שהתרחש בפועל בשנתיים וחצי הבאות. פוליטית ותכליתית, אלו לא היו שנים טובות, בלשון המעטה. מהחודש הראשון לתפקוד הממשלה קיבלנו בכל חודש ושבוע סימנים ברורים כי צוות המפקדים על סיפון הפיקוד לא יודעים לבצע את שהוטל עליהם.

תוך 3 חודשים החלה הספירה לאחור לקראת הבחירות הבאות. להחליף את הצוות. במבט לאחור, אני משוכנע שראש הממשלה לא חש בכך, כלל ועיקר. לא די שהמערכת הפוליטית בניצוחו לא תיפקדה כהלכה ולא המשיכה את תנופת שרון ונתניהו (בתחום הכלכלי). במקום זאת זכינו למנה גדושה של רכילות, חשדות וחקירות. המחדלים שנגלו בכל תחום (חינוך, תשתיות, טיפול בעניים, נרדפי הנאצים, מפוני ההינתקות ונפגעי הצפון במלחמת לבנון השנייה, פרשת "כיפת ברזל" או תחליפיה, תחבורה, בריאות, ביטחון פנים... ומה לא) אולמרט קרא לזה "אני ראש ממשלה לא פופולרי". טעות. זוהי התוצאה. חלק ניכר מהאזרחים יכלו לתמצת זאת במילים: ובימים ההם אין מלך (מנהיג) בישראל. איש הישר בעיניו יעשה.

וכאילו לא היה די בכל הדברים הקשים הללו, החל אהוד אולמרט בשלהי הקדנציה שלו לנהל משא-ומתן עם סוריה. האיש תלוש לחלוטין מהמציאות. חי בעולם של בועה בו ההיגיון היחיד נתון לדעתו ברשותו. זהו המכנה המשותף בין אהוד אולמרט לאהוד ברק. דומה הדבר לאדם שנוסע במכונית ישנה ולא מתוחזקת במשך שנים ונכנס לאולם התצוגה של מכוניות פאר כדי להתעניין במחיר של הדגם החדש.

רמת הגולן איננה מחוז קטן וחסר חשיבות. ידוע לנו מה ספגנו מרמת הגולן עד מלחמת ששת הימים. 32 שנים יושבים שם אזרחי המדינה והקימו ישובים פורחים, בניגוד לשממה שהייתה שם עד לשנת 1967. אין זה נכון להתחיל משא-ומתן מפורט עם סוריה, ללא העלאת הנושא לדיון ציבורי כדי שהציבור יבין מהו המחיר למשא-ומתן ויחווה את דעתו בשאלה תמורת איזה שלום אנו מוכנים לשלם מחיר כזה.

בפוליטיקה הישראלית מתרבים האנשים שמאמינים כי במאה ה-21, בישראל, הם יודעים מה טוב למדינה. הם עוסקים בניסויים מבלי לבדוק תחילה משמעויות של המשא-ומתן, תגובות של אנשים הנוגעים לנושא. רמת הגולן איננה דומה לעזה. כאן לא מדובר ב-8,000 ישראלים מרצועת עזה שספגו אש יומם ולילה. רמת הגולן היא אזור שקט ופורח עם ישובים וקיבוצים ומרכזי תיירות ופתאום, פוף! הכל נמוג. היהודי הנודד.

ברמת הגולן מתגוררים 20,000 יהודים על שטח של 1,200 קמ"ר. לעומת 8,000 יהודים על שטח צפוף של 365 קמ"ר. האוכלוסיה העויינת בעזה הגיעה למיליון וחצי ברמת הגולן ישנם 18,000 דרוזים המרוכזים בקבוצת כפרים בצפון הרמה. הבדל עצום. האם משרד ראש הממשלה ערך בדיקה של יכולת המדינה ליישב מחדש את האוכלוסיה היהודית, אולי גם חלק מהאוכלוסיה הדרוזית שיעדיפו להישאר בישראל (הם רשאים לבקש אזרחות ישראלית), בתחומי הקו הירוק?

ראינו את הממשלה בקלקלתה בפתרונות הדיור והתעסוקה של מעט המשפחות ברצועת עזה. ראינו את איטיות ההחלטה ואת יכולת היישום שטרם נפתרה עד עצם היום הזה. מול ניסיון לא מוצלח זה, מה עלינו לחשוב על רמת היישום לגבי רמת הגולן?

תהליך המשא-ומתן עם סוריה מציג שיטת חשיבה לא רצינית. רעיון "מבריק" צץ במוחו של ראש הממשלה. קודם נחליט עם סוריה (האויב) ואחר כך נבדוק (בבית) איך עושים זאת. לא להפך. מה פתאום! תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר". להערכתו, איכשהו זה יסתדר.

כמה מילים לצד המדיני. מבחינת המחויבות הבינלאומית, ישנה ההצהרה של ועידת אנפוליס (2007). לפי הצהרה זו צריך היה להתחיל במשא-ומתן אינטנסיבי עם הפלשתינים (לא עם הסורים) לפי מפת הדרכים. התוכנית הייתה, לא תאמינו, לסיים את המשא-ומתן עד סוף 2008. אימרה ערבית ידועה, מניסיון של אלפי שנים, אומרת כי החיפזון הוא מהשטן. והסכסוך הישראלי-פלשתיני מבוסס על מאות שנים של שפיכות דמים ואיבה, ועל פערי תרבות ואמון עצומים. אם כך, מדוע נדרשו הצדדים להגיע להסכם קבע במשך זמן כה קצר? לא תאמינו, אבל מועד הסיום הותאם לסיום תקופת הנשיאות של ג'ורג' בוש הבן. מתנה לסיום הקדנציה.

זוהי תוכנית בלתי סבירה בלוח הזמנים שלה. קביעה של לוח זמנים כזה מעידה על מתכנניה שאין להם כנראה מושג מה הם הרכיבים של הסדר הקבע ומהו הסיכוי שהרשות הפלשתינית ומדינת ישראל יעמדו במשימה. להערכתי, אפס סיכויים.

גם שלבי התוכנית לא מבוצעים. מסמך אנפוליס קובע בבירור כי ההסכמים מבוססים על תהליך מפת הדרכים. בתהליך זה צריך כל צד לבצע צעדים בוני אמון. החלק של הפלשתינים (הפסקת הטרור, מימונו ועידודו) לא בוצע. הדיבורים רבים. המעשים כמעט שלא קיימים. הסיבה לכך מבוססת על שתי סיבות:

1. הרשות הפלשתינית והעומד בראשה, חלשים ולכן מעדיפים רק לקבל מחוות מישראל אך לא לתת דבר.
2. הרשות הפלשתינית מפוצלת לשניים: חמאס ופתח. החלק של החמאס שולט ברצועת עזה ואינו מכיר בשלטון הפתח.

ואמנם שנת 2008 הסתיימה, והמשא-ומתן לא התקרב לשלב ההסכמה. לא נראה גם שיגיע לשם בשנים הקרובות.

והנה במקום להתמקד ולהמשיך במשימה, עם הרשות הפלשתינית, פתח אולמרט משא-ומתן נוסף, מקביל, עם שליט סוריה, בשאר אסד. אותו אסד שהוכרז שייך לציר הרשע. אותו אסד שחשוד בהתערבות פלילית בלבנון כולל הנחיות לרציחתו של ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי (2005) וכמה נכבדים נוספים. לפתע הוא פרטנר לשלום.

לעיתים נדמה לי שריצת האמוק הזו היא תעלול של יחסי ציבור. ראשי הממשלות מציגים נכונות אך לא מתכוונים או יכולים לבצעה. אינני היחיד שמתנחם בכך. מעין אליבי. שלא יגידו בגויים שאנו לא מתאמצים.

ואז עלה בדעתי שלמעשה ההחלטות של אולמרט התבססו בשנת 2008 גם על "פרומו" של הנשיא הבא של ארה"ב, ברק אובמה. טקטיקה של גיבוש אליבי לקראת הלחץ המדיני שלבטח יגיע השנה מנשיא ארצות הברית או ממחלקת המדינה שלו. נשיא ארצות הברית חייב לפרק את המטען המאיים על המזרח התיכון שעלול להצית מלחמה.

זהו כיוון הגיוני. מאידך, ישנו גבול למספר המערכות שמדינת ישראל יכולה להימצא בהן במקביל. אנו מעכלים כעת את שתי המלחמות האחרונות ואת העקירה של מתיישבי רצועת עזה. אנו רואים את יכולתה המוגבלת של הרשות הפלשתינית ואת הפיצול המוחלט שמפלג אותה. אנו גם צריכים להתגבר על משבר כלכלי עמוק. אין זה סביר שבמקביל נפתח חזית נוספת עם הסורים. בעיקר, כשלסורים ישנה היסטוריה מתמשכת של מדינת רשע, עויינת לישראל ומסייעת לארגוני טרור. כדי לחשוב על סוריה כפרטנר נחוצים לנו שני אמצעים:

ראשית, שינוי מהותי לאורך זמן בהתנהגותה של סוריה כלפינו גם בנושא הטרור.

שנית, פרק זמן לאורכו נבחן התנהגות זו. אני מעריך פרק זמן זה בעשר שנים לפחות.

עד שאמצעים אלו יוכיחו את עצמם, אין שום מקום לשינויים ברמת הגולן.