האם ניתן לכנות גזען כהניסט "נאצי"?

כשרק החל יצחק רבין ז"ל, בראשית כהונתו כראש ממשלת ישראל בראשית שנות התשעים את תהליך השלום הניסיוני והבתולי עם הפלשתינים, שטפו הפגנות ימין סוערות את הארץ. באחת ההפגנות הללו הוצג רבין במדים של קצין נאצי.

בפאנל של התוכנית 'פופוליטיקה' אשר נערך באותם ימים, ואשר בו נדונה השוואת ראש ממשלת ישראל רבין ז"ל לנאצי, קרא אמנון דנקנר, משתתף קבוע בפאנל דאז, כי "מותר להתגונן מפני איתמר בן-גביר הנאצי הקטן", מה שהוביל לתביעת הדיבה המפורסמת של איתמר בן-גביר את אמנון דנקנר (ת"א (ירושלים) 8771/98 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-של 2002(1), 571).

בית משפט השלום קיבל את התביעה, וזאת היות שהביטוי 'נאצי' מגלם את כל הרוע והמיאוס שבעולם, ומכאן נובע כי כינוי אדם בכינוי שכזה עולה כדי לשון הרע כלפיו, כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

עם זאת, בית משפט השלום קבע כי קיימים קווי דמיון בין הנאציזם לבין הכהניזם, וזאת על סמך חוות דעת שהגיש אמנון דנקנר מטעם ההיסטוריון, פרופ' משה צימרמן, ועל כן חויב אמנן דנקנר לשלם לבן-גביר שקל אחד בלבד.

הצדדים עירערו לבית המשפט המחוזי, זה על 'קולת הפיצוי' וזה על עצם קבלת התביעה (ע"א (ירושלים) 3242/02 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-מח 2003(3), 3626), ושם התהפכה שוב הקערה.

בדין ישבו השופטים יהונתן עדיאל, בועז אוקון וחנה בן-עמי.

נפסק כי בבואו של בית המשפט לבחון באם בהטחת הכינוי 'נאצי' כלפי מאן דהו יש משום לשון הרע כלפיו, על בית המשפט להפעיל את מבחן השומע הסביר.

בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום טעה בקובעו כי נאצי בעיני השומע הסביר הוא מי שדוגל בהשמדת עם במחנות ריכוז, וזאת היות שבשיח הישראלי העכשווי נאצי = בריון גזעני.

הגם שאמנון דנקנר הגיש לבית המשפט עדות היסטוריון בדבר הדמיון בין התורה הנאצית לזו הכהניסטית, נפסק כי אין צורך להיזקק לכך, וזאת היות שבית המשפט אינו שם עצמו במוקדו של דיון אידיאולוגי ופוליטי היסטורי; אין צורך להיזקק לטענת 'אמת דיברתי', של המשיב, וניתן להגיע לתוצאה דומה דרך הגנת תום הלב, שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע.

בכדי שתתקיים הגנה זו, קבעו השופטים, די אם תקום החזקה שבסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע ולפיה "הפרסום נעשה באחת מנסיבותיו של סעיף 15 והפרסום לא היה אלא במידה הדרושה לאותו צורך". סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע דן בהבעת דעה על אדם בתפקיד ציבורי, שיפוטי וכיו"ב, עליו, על עברו, על מעשיו וכו', כפי שהתגלו באותה התנהגות. ישנו קושי להבחין בין הבעת דעה לבין עובדה, הגבול הינו דק, ברם: במהלך ויכוח פוליטי אקטואלי ברי לכל קורא סביר כי הטחת הכינוי "נאצי" בפלוני אינו אלא הבעת עמדה על השקפו הפוליטית הגזענית.

האם הדעה חרגה מן הסביר? התשתית לסבירות הדעה היא עובדתית (עובדות הידועות לציבור), והשאלה היא עד כמה הדעה נובעת באופן סביר מן התשתית העובדתית. אין מדובר בדרישה להוכיח קשר הגיוני חזק בין העובדות הידועות לבין הדעה המובעת, אולם לרוב, דעה התלושה לחלוטין מן המציאות העובדתית, שאין לה כל עוגן, לא תיחשב לסבירה.

הלכה פסוקה כי לכל הגנה מבין שתים-עשרה החלופות של סעיף 15 אומדים מתחם סבירות משלה.

כאשר מדובר בהגנת הבעת הדעה בהקשר פוליטי, נפסק, אין לסתום/להצר את פי המתפלמסים, למען יוכל אדם להביע את דעתו בנושאים אשר עומדים על סדר היום ללא מורא. הנטל להוכיח את סבירות הדעה מוטל על המתגונן בפני תביעת דיבה, אולם הדעת נותנת שכאשר מדובר בביקורת ציבורית פוליטית, נטל זה יהא קל יותר, בזכות קיום אינטרס ציבורי רב עוצמה לקיים ולהגן על שיח פוליטי חופשי, שהוא יסוד מוסד בחברה מקיימת תרבות פוליטית דמוקרטית. מנגד, המשיב נכנס לזירה הפוליטית מרצונו החופשי. הוא מחצין את עמדתו הפוליטית, הוא הכניס את עצמו מרצונו החופשי לזירה של התבטאויות לא נעימות. לאור כל אלו קמה למשיב חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, חזקה שלא נסתרה על-ידי המערער לפי סעיפים 16(ב) לחוק איסור לשון הרע.

עם זאת, קבעו השופטים, אין בדחיית ערעורו של בן-גביר ומקבלת ערעורו של דנקנר, משום תמיכה בכינויו של אדם 'נאצי', זוהי וולגריזציה של השיח.

בבית המשפט העליון התהפכה הקערה על פיה שנית (רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר תק-על 2006(4), 1410).

השופטים אליעזר ריבלין, איילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל קבעו ברוב דעות כי בלשון הרע עסקינן, וזאת כנגד דעתו החולקת של ריבלין. השופט ריבלין אימץ את עמדת בית המשפט המחוזי בקובעו כי אדם סביר לא היה מקבל את אותן אסוציאציות נוראיות לנאציזם, מעצם כינויו של איתמר בן-גביר מידי אמנון דנקנר 'נאצי'.

הוא אומנם הביע את מורת רוחו מזילות זו של השואה – אך קבע כי מדינה דמוקרטית אינה ממהרת להגביל באופן כפוי את חופש הביטוי. הגם שהביטוי נאצי, קבע ריבלין, הינו ביטוי דיבתי, ישנן הגנות בחוק, והן התקיימו פה.

השופטת פרוקצ'יה לעומתו בודקת מה משמעות המונח נאצי בציבור הישראלי.

היא קובעת כי השימוש במונח 'נאצי' נושא בחובו משקל טעון ביותר, ומעלה בתודעה מן השאול את האפלה שבתופעות האנוש, שום דבר אינו יכול להגיע לדרגת 'נאצי' ולכן ביטוח כזה חורג מכל תיאור ביקורתי, הוא שייך לעולם אחר, לעידן אחר.

פרוקצ'יה מציעה לחייב את דנקנר בכ-15,000 שקלים לטובת איתמר בן-גביר. אולם, עמדת האמצע של ארבל מכריעה: ארבל מקבלת כי מדובר בתביעת דיבה, אך גבולית, וזאת לאור הדמיון הרב בין הנאציזם בראשית דרכו לבין הכהניזם, ועל כן מציעה לחייב את אמנון דנקנר, ממש כמו בבית משפט השלום, בשקל אחד.

בהיות עמדתה 'עמדת האמצע', עמדתה מתקבלת, ואמנון דנקנר מחויב לשלם שקל אחד לאיתמר בן-גביר כפיצוי על הדיבה הרעה שהוציא עליו.