"רבים ידעו על קשריי המיוחדים עם ביאליק וביקשו את תיווכי בכל מיני עניינים.
"פעם פנה אלי בעל מסעדה מרחוב רמב"ם פינת נחלת בנימין ואמר לי: אולי תבקש מביאליק שימציא לי שם למסעדה שלי?
"למחרת הגעתי לבית ביאליק (זה היה בתקופה שעבדתי בחלוקת לחם). ביאליק היה נוהג לקום מוקדם והיה ער כשהגעתי. הצגתי בפניו את הבקשה וביאליק שלף בו במקום שם למסעדה: 'ואכלת ושבעת' (כנאמר בברכת המזון).
"חזרתי לבעל המסעדה והוא מיהר להכין שלט גדול. המסעדה נשאה את השם שהציע ביאליק שנים רבות. אני מניח שבעל מסעדה השתמש בעובדה שביאליק הוא שנתן את השם למסעדה כדרך לקידום עסקיו.
"בקשה דומה הפנה אלי בעל חנות גלידה ברחוב אלנבי פינת פינסקר. גם כאן שלף ביאליק תשובה במהירות הבזק והציע את השם "שניר". זה השם שנשאה חנות הגלידה הזו שהפכה למותג תל אביבי ידוע".
הצהובון הראשון "העיתון הצהוב הראשון הופיע בארץ כמה שנים לפני שהופיע ידיעות אחרונות. זה היה 'עיתון מיוחד', שהחל לראות אור בשנת 1933. היוזם והעורך של העיתון היה עולה חדש מהונגריה, אלכסנדר זאובר שמו. הצטרף אליו מחבר ספרי הבלשים הידוע, שלמה בן-ישראל. במושגי אותם ימים זה היה עיתון סנסציוני שפרסם סיפורי רכילות שהעיתונים המהוגנים לא העזו לפרסם. זה היה גם העיתון העברי הראשון שהודפס בשני צבעים - סנסציה גדולה כשלעצמה. השניים ביקשו ממני לארגן להם פגישה עם ביאליק, כדי שיחווה דעה על עיתונם.
"הגענו לביתו של ביאליק בשעה 3 אחר-הצהריים. צלצלתי בצלצול המיוחד שלי וביאליק קרא מלמעלה: מניה תפתחי לו. עלינו לחדרו של ביאליק והצגתי את זאובר ואת בן-ישראל. ביאליק לא הכיר את שניהם, אבל ידע מיהו בן-ישראל, שהיה חלוץ הספרות הבלשית של ארץ ישראל. הוא יסד את 'ספריית הבלש' ולפי עצת ז'בוטינסקי בחר בבלש דוד תדהר כדמות מרכזית לסידרת סיפוריו. 'ספריית הבלש' זכתה להצלחה רבה ודור שלם של קוראים עבריים חונך על עלילותיו של דוד תדהר. איסטניסים ביקרו קשות את הספרות העממית הזו אך ביאליק היה בין התומכים בה".
משל הלוליין והנהר "ביאליק התבונן בגיליונות העיתון על כותרותיו הרעשניות. לאחר הרהור אמר ביאליק: 'אצלנו בכפר היה נהר ופעם בשנה היה בא קרקס. היו מותחים חבל מעל לנהר והלוליין היה מהלך עליו. כל זמן שהיה הולך על החבל כולם מחאו לו כף. כשנפל למים כולם צחקו'. מה שביאליק רצה לומר, לדעתי, הוא 'אם תצליחו תהיו מכובדים. כשלא יילך לכם יצחקו מכם'.
"בסופו של דבר הלך להם די טוב ובשלב מסוים התאחד העיתון הצהוב הזה עם ידיעות אחרונות. (בן-ישראל עשה קריירה עיתונאית מזהירה משל עצמו. היה לכתב של הבוסטון גלוב ושל עוד אמצעי תקשורת בינלאומיים חשובים).
"אנשים אחרים שקישרתי בינם לבין ביאליק היו הסופר אביגדור מאירי, המשורר אלכסנדר פן ועוד רבים. אם תשאל למה זקוקים לי אומר לך כי ביאליק נהנה אז מהילה של מורם מעם. לא רבים זכו לקרבתו ולא העזו לפנות אליו. אבל היו רבים שהטרידוהו וזו כנראה הסיבה לכך, שבשנה האחרונה לחייו עבר להתגורר ברמת גן.
כך אבדה מילה "ביאליק תרם מילים רבות לשפה העברית. אחת מהן שנשכחה היא המילה
רפפה, הלקוחה ממסכת אוהלות, שמשמעותה לפי ביאליק: שלב בתריס גלילי. המילה הזו אבדה מן העולם בגלל האינג'ינר אליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל.
"תשאל מה לאינג'ינר ולאוצר השפה העברית? ובכן, ביאליק היה יושב-ראש הוועדה לבניית בית הבריאות שברחוב בלפור, הקרוי על שם הנדבן שתרם לבנייתו, נתן שטראוס.
"מתכנני הבית ביקשו להתקין בו תריסים גליליים שהיו אז חידוש גדול. ביאליק התלהב מאוד מן החידוש הזה ואף המציא את המילה רפפה. אליעזר קפלן מילא באותה תקופה שני תפקידים. הוא היה מנהל המחלקה הטכנית של עיריית תל אביב ובמקביל גם חבר הנהלת 'המשרד לעבודות ציבוריות' של ההסתדרות שהפך לימים ל'סולל בונה'.
"קפלן התנגד להתקנת תריסים גליליים בבית הבריאות הנבנה. זאת, משום שחברת 'סולל בונה' ייצרה רק תריסים רגילים מעץ ולא תריסים נגללים. וכך אבדה המילה רפפה מן השפה העברית".
"המהירות המותרת 10 קמ"ש" "התנועה ברחובות העיקריים של תל אביב התרבתה כל כך בזמן האחרון במכוניות, בעגלות, בקרונות ובגמלים עד שסכנה תמידית צפויה לכל הולכי רגל מהמהירות אשר בה מתנועעות המכוניות...
להזכיר לקהל את חוקי כללי הדרכים:
- אסור למכוניות לנסוע בתוך גבולות תל אביב במהירות יותר גדולה מעשרה קילומטר לשעה.
- אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני.
- יותר מארבעה גמלים או חמישה חמורים אסור להעביר בקשר אחד (מודעה עירונית, 9.7.25)".
ביאליק התלונן על גילת אדמה אבידור אלחנן, ראש "המכון למחקר תיעודי, תולדות ומורשת תל אביב יפו לדורותיה", סיפר לי על פרשה של "גזילת" קרקע מביאליק:
"באחד הימים כתב ביאליק מכתב לעירייה בו נאמרו לערך הדברים הבאים: בימי החורף הגשומים הגשם סוחף את אדמתי למגרשו של שכני. הערתי לו וביקשתי להחזיר לי את אדמתי. והוא מסרב. אני מבקש מראש העיר להשית עליו קנס של מאה לירות ולהחזיר לי את ערך הקרקעות ששכני גזל".
קריירה עיתונאית בינלאומית החל דרכו בעיתונות ב"חזית העם", בטאון "ברית הבריונים" ואחר כך ב"דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה.
בעת מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע מלחדור למרכזי הערים הערביות - יפו, ירושלים, שכם וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית, הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שירת גם את ה"הגנה", האצ"ל והלח"י.
בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". הקריירה של צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא היה איש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה כתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני.