כמעט 20 אלף חותמים (נכון ל-20 באפריל 2009) כבר הוסיפו את שמם לעצומה הקוראת לאוניברסיטת תל אביב שלא לקבל את עומר ברגותי ללימודי תואר שלישי בפילוסופיה. ברגותי, יליד 1964 ובעל תואר שני בהנדסת חשמל מאוניברסיטת קולומביה, הוא אחד הדוברים המובילים בעולם נגד מדינת ישראל. שמו קשור בעיקר בארגון הקורא להטלת חרם על מוסדות תרבות והשכלה גבוהה בישראל (Palestinian Campaign for the Academic and Cultural Boycott of Israel), שעם מייסדיו הוא נמנה. יוזמי העצומה, ובראשם דנה ברנט והארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית", מתכננים להגישה לראשי אוניברסיטת תל אביב במעמד הכינוס של חבר הנאמנים של האוניברסיטה בחודש הבא.
למען הגילוי הנאות, אתוודה שלא חתמתי על העצומה. למרות הַסכמתי עם מרבית טיעוניה, אני מתנגד לקריאה המרכזית בה, ומציע להניח בצד אמצעים דוגמת הטלת חרם, השתקה או הרחקת אנשי סגל ותלמידים. במקרה הנדון, הרחקתו של ברגותי עשויה אף להשיג את התוצאה ההפוכה, ולשמש את גורמי השמאל הרדיקלי בקמפוס להוכחת טענותיהם בדבר דיכוי מחשבתי ודיקטטורה רעיונית.
ואולם, ראוי שהעצומה, על רבבות חתימותיה, תשמש תמרור אזהרה למול עיניהם של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות בישראל.
תרומה למאגר התחמושת האנטי-ישראלית
התומכים בפרסום העצומה סבורים, כי אין זה מן הראוי שאוניברסיטה ישראלית תעניק חינוך ושירותים לאדם הקורא להחרמתה, ומצביעים על האירוניה הגלומה בכוונתו של ברגותי להתמחות דווקא בתחום האתיקה. רבים רואים בכך דוגמה מייצגת לתופעה שנתפסת כמדאיגה במיוחד: תהליך התעצמותה הכמותית והאיכותית של קבוצת מלומדים ישראלים, הלוקחת חלק בפעילות הסברתית נגד מדינת ישראל ואף מעמידה את יסודותיה האידיאולוגיים המרכזיים - ביניהם קיומה כמדינה יהודית - כבלתי ראויים לשמש יסודות למדינה ראויה או ככאלה ההופכים אותה למדינת אפרטהייד, וקוראים להטלת סנקציות בינלאומיות עליה. פעילותה של קבוצה זו, שזוכה לעתים לכינויים "תעשיית השקר" או "חרושת השנאה", מלווה תכופות במתן תוקף אקדמי להשוואה בין ישראל למשטר הנאצי, ב"אספקת" סימוכין אמפיריים לכאורה לטבח עם ממשי או סמלי שביצעה מדינת ישראל לדורותיה בפלשתינים ובהוספת נופך מדעי לניסיונות הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, תוך ערעור על עצם קיומה של לאומיות יהודית. אף שאין מדובר בקבוצת רוב מבין אנשי האקדמיה הישראלית, תורמת פעילותה של קבוצה זו להיווצרותו של משבר אמון בין האוניברסיטאות הישראליות לבין הציבור הרחב (הבא לידי ביטוי בחתימתם של רבבות על העצומה הנזכרת) ואף בינן לבין השלטון (משבר אשר בא לידי ביטוי, למשל, באיום של שרת החינוך התרבות והספורט, לימור לבנת, להחרים את מושב חבר הנאמנים של אוניברסיטת בן-גוריון בעקבות הימנעותם מתגובה של ראשי האוניברסיטה על מאמרו של ד"ר לב גרינברג "רצח עם סמלי" באחד מעיתוני הערב בבלגיה בשנת 2004).
העצומה נגד ברגותי אינה אלא תגובה מתבקשת מצידה של חברה אזרחית המודאגת מתרומתם הכבירה של מלומדים מן השמאל הרדיקלי למאגר התחמושת התעמולתי של שוללי ישראל ממזרח וממערב. עם הִתְרַבּות הידיעות על פעילותה של קבוצה זו, שפרופ' שלמה שרן היטיב לתארה כ"נגע מבית" ("נתיב", ינואר 2008), מתעוררות אצל רבים בציבור תמיהות על כך שפעילות זו נעשית במימונם ומכאן שגם בשמם.
מנגד, טוענים המתנגדים לפרסום העצומה כי יש בה משום לפגיעה בעקרון החירות האקדמית. לתפיסתם, על האוניברסיטה לאפשר ביטוי לכל הדעות והעמדות העולות בשיח האינטלקטואלי, ואף לעודד את ליבון השיח הרעיוני ללא הגבלות. בהסתמכם על דגמים מערביים של תפקיד האינטלקטואל בחברה, הם טוענים כי את האמת ניתן לגלות רק במצב של אי-תלות רעיונית ושל אוטונומיה מחשבתית וניהולית של האקדמיה. הצבת גבולות על המחשבה ואיסור על השמעת דעות קיצוניות - משמעותם "משטרת מחשבות" המתאימה למשטרים חשוכים.
את פעלותם של ארגונים כגון "מוניטור האקדמיה הישראלית" הם רואים כ"ציד מכשפות" וכ"מקרתיזם מחשבתי", שנועד להשתיק עמדות שאינן מתיישבות עם הזרם המרכזי (בהקשר זה, יש אולי להזכיר כי גם "הצד השני" אינו בוחל בשיטות של רדיפה ושל "ציד מכשפות", כפי שהייתה למשל קריאתם של פרופסורים נכבדים להרחקתה של המשפטנית אל"מ פנינה שרביט-ברוך מסגל ההוראה של הפקולטה למשפטים בתל אביב, בטענה שכביכול הכשירה פשעי מלחמה אשר לכאורה בוצעו על-ידי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה").
גם מלומדים שאינם שותפים לאידיאולוגיות המתפתחות בחוגים הקיצוניים באקדמיה, טוענים כי אין להגבילם. רבים נוהגים להצדיק את פעילותם של מלומדים מן השמאל הרדיקלי כדוגמה חיובית לחופש הביטוי בדמוקרטיה ומציגים את הגותם כביטוי למחויבותם העמוקה לשלומה של החברה ולפיתוח מודלים עתידיים לדמותה של המדינה, שגם אם הם נראים כיום כמתקפה ארסית על "סלע קיומנו", בעתיד הם עשויים להיטיב איתנו. החירות האקדמית, על-פי גישה זו, חייבת להיות מוגנת - גם אל מול התנגדות הציבור והחברה.
ביסודו של הדיון הנדון עומד אם כן ערך החירות האקדמית, שנתפס כאמור כלחם חוקה של הפעילות המדעית באוניברסיטה. מובילי האקדמיה טוענים בהזדמנויות שונות כי יש לשמור על עצמאותה של האוניברסיטה בכל הקשור לאופן ניהולה ולתכנים שבהם עוסקים אנשיה. לטענתם, אסור שהאקדמיה תהיה כפופה לנורמות אידיאולוגיות וכלכליות העלולות להגבילה. עמדה זו היטיב לנסח פרופ' זאב שטרנהל מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אשר בעת בשביתת הסגל הבכיר קבע כי "השובתים ותלמידיהם הם הקהילה האקדמית, האוניברסיטה היא שלהם, לא של הביורוקרטים ולא של הפוליטיקאים" (הארץ 11.1.2008). אני חולק על שטרנהל בעניין זה, וסובר כי האוניברסיטה שייכת בראש ובראשונה לאזרחי המדינה, שאותם מייצגים בערכאות השלטוניות פוליטיקאים ופקידים. לפיכך, לצד החירות האקדמית - ואף בתמורה לה - על האוניברסיטה למלא מספר פונקציות מעשיות, ביניהן הכשרתם של בעלי מקצועות, קידום הטכנולוגיה, עיסוק במחקר מדעי ובהפצתו של הידע (ובסוגריים אפשר להוסיף גם תרומה לעניין שכנראה יצא מן האופנה: פיתוח המורשת האידיאולוגית והערכית של האומה). על הסגל באוניברסיטאות, הטוען לעצמאות מחשבתית וניהולית, מוטלת גם החובה להבטיח את ניהולו התקין והבריא של מוסדותיהם, כדי שזה יוכל למלא את תפקידיו כלפי החברה.
המעמד מחייב
כלל ידוע הוא שהמעמד מחייב אחריות. כשם שעל מפקד בצבא או דיפלומט בכיר, הזוכים לכוח ולהשפעה, מוטלת גם אחריות כלפי המסגרת שבה הם פועלים וכלפי הכפופים להם, כך גם על החוקרים והמרצים באוניברסיטה מוטלת אחריות כלפי המוסד שהסמיך אותם והעמיד לרשותם משאבים יקרי ערך לצורך עבודתם. בניגוד לאינטלקטואלים "עצמאיים" דוגמת סופרים ואמנים, נושאים חוקרים ומרצים באחריות מוסדית כלפי תלמידיהם וכלפי עמיתיהם. לכן, על הדיון בנושא החירות האקדמית להתנהל בהקשר של זיקתו לערך האחריות המוסדית המוטלת על כתפיהם של המלומדים.
שהרי תהיה זו היתממות לקבוע כי פעילותם האנטי-ישראלית של מלומדים מן השמאל הרדיקלי מתבטאת במישור הרעיוני בלבד. פעמים רבות היא מוצאת ביטוי גם מחוץ לכתבי העת המדעיים - במאמרי מערכת בעיתונות העולמית, בהשתתפות בוועידות בעלות אופי פוליטי, בהקמת ארגונים ותנועות ובפרסום עצומות וגילויי דעת שונים. במקרים רבים, קשה למתוח קו מפריד בין הפעילות המדעית לבין האקטיביזם האידיאולוגי של המלומדים, דוגמת ספרו של ההיסטוריון פרופ' שלמה זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (רסלינג, 2008), המהלך בשביל הצר שבין מחקר מדעי ומניפסט פוליטי.
לפעילות מסוג זה יש אם כן השלכות ברורות לא רק על החברה, אלא גם על התנהלותו של המוסד האקדמי. שהרי הצטרפותו של מלומד ישראלי לקריאה לחרם אקדמי על ישראל אינה נגמרת בהצהרה פוליטית. פירושה המעשי הוא הגבלת ערוצי ההתקדמות של חוקרים ישראלים צעירים, התלויה בפרסום מאמרים ובהופעות בכנסים בחו"ל, ופגיעה ביוקרתו המדעית של המוסד שבו הם לומדים ובשיתוף הפעולה האקדמי שלו עם מוסדות אקדמיים במדינות אחרות. בצדק גם עשוי הפוליטיקאי לשאול מה טעם למדינה לתקצב מעבדת כימיה, אם פרסום דוחות הניסויים בה יידחה בגינו של חרם אקדמי?
השלכה אפשרית אחרת של פעילותם האנטי-ישראלית של מלומדים ישראלים היא פגיעה בגיוס התרומות למוסדות האקדמיים בישראל - תרומות המהוות רכיב מהותי בתקציביהם. פעילות אקדמית אנטי-ישראלית עלולה לפגוע ביחסים שבין הנהלת האוניברסיטה לאגודות הידידים שלה בתפוצות היהודים בעולם, ולהביא את חבריהן לשקול מחדש את נכונותם לתרום למוסד ששמו נקשר בהסתה אנטי-ציונית.
לאחרונה סיפר לי אחד מראשיה של אגודת ידידים מסוג זה, על תחושות מרות בקרב אחדים מחברי ארגונו, לאחר שגילו כי פרופסורים מהאוניברסיטה שלה נהגו לתרום במשך שנים, מתבטאים בתקשורת המקומית בזכות שיבת הפליטים הפלשתינים וכינונה של "מדינת כל אזרחיה".
הפגיעה בתדמיתן של האוניברסיטאות הישראליות, משבר האמון שבינן לבין הציבור והשלטונות, הקריאה לחרם אקדמי גלוי (יש הטוענים כי חרם סמוי מצד מן האוניברסיטאות במערב - כבר קיים) והחלשת הקשר עם התורמים - כל אלה הולכים ומביאים לכדי פגיעה ממשית באינטרסים של המוסדות להשכלה גבוהה, שפעילותם נעשית בחסות הריבון ומתוקף אמון הציבור. במילים אחרות, הפעילות הפוליטית של המלומדים האנטי-ישראלים אינה מוגבלת להצהרות, ויש לה השלכות ממשיות על הפוליטיקה החיצונית של המוסד האקדמי ועל עיצוב יחסיו עם הציבור, עם קהילות התורמים, עם מדענים ממוסדות אקדמיים בחו"ל ואף עם השלטונות.
לכן, על הטוענים לחירות אקדמית מוטלת החובה הציבורית והחינוכית להסביר כיצד בכוונתם להתמודד עם הפגיעה באוניברסיטאות; כיצד הם מציעים לתקן את משבר האמון עם הציבור; כיצד בדעתם לפצות על אובדנו של כל דולר שבחר תורם יהודי להעביר למוסדות אחרים; איזה אופק מקצועי ביכולתם להציע לחוקרים צעירים שמאמריהם עלולים להידחות לא בשל רמתם האקדמית, אלא בגינו של חרם אקדמי. אם בשמה של החירות האקדמית נעשית פעילות שעלולה לשבש את תפקודה התקין של האקדמיה, כתוצאה מפגיעה במעמדה ובתקציבה, הרי שכך נגרמת פגיעה בערך חשוב לא פחות: האחריות המוסדית, האקדמית, הכלכלית והציבורית, שבה נושאים אנשי האקדמיה מתוקף תפקידם ומעמדם.
לאחר שבשנה האחרונה הצליחו אנשי האקדמיה לזכות מן המדינה בפיצוי על שחיקת שכרם ובהשבת תקציבים לאוניברסיטה, יהיה זה מן הראוי אם יעמדו מול הציבור, התורמים והשלטון, ויקיימו דיון אחראי במושג "חירות אקדמית", בטרם יישארו עם "חירות" אך בלי אקדמיה.
