"אני מאמין" של מבקר ספרות עברי

מבקר הספרות עברי הוא סופר שבחר למקד את יצירתו בכתיבה עיונית על ספרות, על ספרים ועל מכלול יצירתם של סופרי עמו הכותבים בעברית. וכמו כל סופר גם עליו להבטיח לעצמו חירויות שהן הכרחיות לסופר הכותב בסוגה ספרותית זו: את החירות לבחור את היצירות שמעניין אותו לדון בהן, את החירות לפרש אותן על-פי מיטב הבנתו ואת החירות להחיל עליהן את אמות המידה שבעזרתן הוא שופט ספרות.

החובה היחידה שחלה על מבקר הספרות העברי - ושגם אותה הוא עצמו צריך להגדיר לכתיבתו - היא החובה להגיש לקוראים מסת ביקורת המפרשת את יצירת הספרות העברית שבחר לעיין בה, באופן מרתק, המציגה אותה במיטבה וגם שופטת את ערכה ביושר אינטלקטואלי, באומץ-לב, בניסוח ממוקד ונוקב, בשפה עשירה ובהירה ובכוח השכנוע המירבי.

מבקר ספרות עברי אמור להיות מחוייב – וגם הפעם מטעם עצמו – לספרות העברית לדורותיה, שהייתה תמיד ספרות לאומית, יהודית וציונית, ספרות שליוותה את תולדותיו של העם היהודי, שיקפה את חזונו וערכיו וטיפחה את ייחודו באנושות. המחוייבות הזו היא אתגר לסופר-המסאי כפי שהיא אתגר גם לסופרים שכותבים בסוגות האחרות של הספרות: המשורר, המספר והמחזאי.

קיום המחוייבות לספרות העברית לדורותיה מטילה על מבקר הספרות העברי למצוא את האיזון בין שתי המגמות המנוגדות שעלולות לצמצם את תנופת הישגיהם של סופרי דורו בכל הסוגות: מגמת הסגירות המוגזמת בפני כל השפעה של הספרות העולמית על הספרות הלאומית, ומגמת פתיחות היתר להשפעה של רעיונות וערכים שנולדו בספרות העולם בעידן הנוכחי, אך סותרים את אלה שמטופחים בספרות העברית לדורותיה. מחוייבות זו אומרת, שעליו להציע איזון הגיוני בין שתי המגמות הסותרות, כדי שהספרות העברית תפיק תועלת אמיתית מדיאלוג בינה ובין הספרות העולמית.

מבקר ספרות עברי צריך לייעד למסות הביקורת שלו בה בעת שתי מטרות: הן את המטרה הדיאגנוטית והן את המטרה הפרוגנוטית. המטרה הדיאגנוטית אומרת, שעליו לפענח את סתריה של יצירה חדשה סמוך ככל האפשר ליום הופעתה, כדי שיוכל או לקדם אותה ולהעצים את השפעתה, בזכות התרומה האפשרית ממנה לספרות הלאומית, או לחסום את השפעתה המזיקה ולצמצם את נזקיה להתפתחותה התקינה של הספרות הלאומית. והמטרה הפרוגנוטית פירושה, להקיש מהמדף של ספרות הדור על מה שצפוי להתפתח בספרות הלאומית ולפעול להבטחת המשך התנהלותה במסלול המקורי שלה.