הנַאכְּבָּה שֶלנוּ

בכל פעם שעולה נושא הפליטים במזרח התיכון, מיד חושבים שמדובר בפליטים פלשתינים. זה כל כך הושרש בתודעה שלנו, שזו כבר התנייה פבלובית. כנראה שנשכחה מלב העובדה שמיליון יהודים נעקרו מעשר מדינות ערב, וזכות הפליטות עומדת גם להם. אנו כה שבויים בנרטיב הפלשתיני שנשמע מכל בימה, שאנו שוכחים את האמת.

את הסיפור על בני משפחתנו כפליטים שברחו מעירק, נתחיל בסיפור אישי מאד כואב. במשך שנים גדלנו כ"ילדי עצמאות": השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, הפעילות של האב במחתרת הציונית בעירק – כל אלה חיזקו בנו את התחושה שנולדנו עם הציונות, עם מדינת ישראל המתחדשת.

רק בשנת 1977, בהיותנו בני 29, יצא לאור ספר של היסטוריון בשם אברהם תוינה, שתיעד בשישה כרכים את קורות יהודי בבל: בין השאר הקדיש את כרך ו' שיצא לאור באותה שנה (1977) לתאר את הפרעות (הפוגרום) ביהודי בגדד בשנת 1941, שנקרא: "הפרהוד". מקריאת הדברים גילינו בתדהמה סוד שהוסתר בתוך המשפחה: שני האחים הבכורים של אמנו, נורי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה.

בשנת 1941 עלה לשלטון משטר נאצי בעירק. ראשיד עאלי אל כילאני המקורב למשטר הנאצי בגרמניה, ביצע הפיכה צבאית והדיח את בית המלוכה. בחג שבועות 1941, בתחילת שנות העשרים לחייהם, הלכו שני האחים של אמנו סעידה, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבשה זצ"ל.

המון מוסת וצמא דם כילה באותו יום חמתו במאות יהודים. הטבח היה נורא. נורי ואברהם נפגעו קשות. עד יהודי, אליהו חייאק, ראה אותם מתבוססים בדמם. כשהגיעה הבשורה המרה לסבא יצחק ולסבתא תופחה, היה הכאב קשה מאד, והאבל כבד מאד.

סבא שלנו, יצחק חבשה זצ"ל נותר שבע שנים המום וכואב, על סף אובדן אמונה. כאשר נולדו לבתו סעידה שני תאומים – באו אליו החכמים ואמרו לו: "חכם יצחק. תם שבוע האבל, שבע שנים. קיבלת שניים תמורת שניים. זה הפיצוי משמיים". וכך שב סבא לאמונתו.

מן הסיפור האישי נעבור לסיפור הלאומי:

עם הפלישה הערבית לארץ ישראל בשנת תש"ח, התעוררה גם בעיית הפליטים באזור. כתוצאה ממלחמה זו עזבו 650 אלף ערבים את הארץ, ויש הטוענים 810 אלף, בעידוד מנהיגיהם. במקביל גורשו מיליון יהודים מארצות האיסלאם, ומתוכם הגיעו לישראל 650 אלף. חרף הסימטריה במצב הקיומי של הפליטות, מבחינת הסברה הכול נראה אחרת: בעוד הערבים התמידו בתביעתם לשוב לבתיהם ולקבל פיצויים על נישול וגירוש, לזכויותיהם של הפליטים היהודים מארצות האיסלאם, איש לא דאג.

"הבעיה הפלשתינית", כפי שהיא מכונה היום, התעצמה לממדי ענק מאז 1967. אולם להבדיל ממה שנהוג לחשוב, ישראל הריבונית לא אחראית להתעצמות התופעה.

תחת פיקוחו של הנציב העליון לפליטים מטעם האו"ם יש למעלה מ-10 מיליון פליטים פלשתינים. הם הפליטים הכי ותיקים, כיוון שמעמדם אינו משתנה והם מורישים את זכות הפליטות גם לילדיהם, וגם זכות הפליטות של המתים אינה פגה, כיוון שהם רשומים כפליטים גם במותם. הם מקבלים זכויות ושירותים שאף פליט בעולם לא מקבל. המספרים של הפליטים הפלשתינים הולכים וגדלים משנה לשנה.

עם זאת, יהיה בכך משום טשטוש האמת אם לא נראה את התמונה בשלימותה. כתוצאה מאותה פלישה ומאותו סכסוך נעקרו מיליון יהודים שעזבו את ארצות האיסלאם ומתוכם נכנסו לארץ 650,000 פליטים יהודיים שגורשו ממדינות ערב. למרות הסימטריה במצב הקיומי של הפליטות, לא פסקו הערבים לתבוע החזרת הפליטים לבתיהם ופיצויים על נישול וגירוש. תעמולה זו התעצמה לממדים ענקיים מאז 1967.

כל פליט בעולם ברגע שהוא מקבל אזרחות במדינה כלשהי, אינו מקבל עוד שירותים מאונר"א unrwa כפליט. רק הפליטים הפלשתינים יש להם מעמד אחר: גם לאחר שקיבלו מעמד של אזרחים במדינה אחרת, הם עדיין נחשבים בעיני האו"ם כפליטים שראויים לסעד כפליטים. הם פליטים נצחיים. הקרן של אונר"א נותנת שירותי בריאות, כלכלה ורווחה, והמדינות החברות באו"ם מתבקשות לתרום לקרן זו, כולל מדינת ישראל, שבעקיפין תורמת לפליטים הפלשתינים. כך למשל בשנת 2007 הועברו לפליטים הפלשתינים 496.8 מיליון דולר. באונר"א יש 31,000 עובדים, מתוכם 25,000 עובדים בשירות הפליטים הפלשתינים, ורק 6,300 איש עובדים עבור שאר הפליטים בעולם.

יהיה מי שיטען , שאין בכך משום סימטריה, באשר הפליטים היהודיים מארצות ערב נקלטו כאן ויצאו מתנאים של פליטים. ולא היא: השתלבותם בישראל אינה מוחקת את זכות הפליטות ; כשם שלא נמחקה זכות הפליטות של עקורי השואה וזכותם לפיצויים מגרמניה. אין גם לחלק פרס הצטיינות למדינות ערב שלא קלטו את אחיהם (פרט לירדן שרשומים בה היום שני מיליונים פליטים פלשתינים, ובפועל היא גם משתרעת על שטחי פלשתין המנדטורית שחולקה על-ידי הבריטים לירדן ולפלשתינה- א"). גם האו"ם עצמו מכיר ביוצאי ארצות האיסלאם כפליטים, כך שלפי החוק הבינלאומי הם עדיין פליטים. הנציב העליון לפליטים מטעם האו"ם הכיר בכך שצאתם למדינת ישראל נעשה בעקבות צווים מפלים והגדרת הציונות כפשע, והתנאים לא אפשרו את המשך החיים בארצות ערב. זכות פליטות זו אין עליה התיישנות. מתברר שגם בהחלטות הבינלאומיות שהתקבלו מאז באו"ם, יהודי ארצות האיסלאם נתפסים כפליטים. כך למשל בהחלטה 242, האיזכור של פליטים בהחלטה זו מתכוון באופן הדדי גם לפליטים פלשתינים וגם לפליטים יהודים מארצות האיסלאם. מנסחי ההחלטה כבר הודיעו בעבר שהמונח פליטים מתייחס ליהודים ופלשתינים כאחד. גם בהסכמים בין ישראל ומצרים וכן בין ישראל וירדן, האיזכור של המונח "פליטים" מתייחס לשתי האוכלוסיות באופן הדדי.

שרי החוץ של ישראל העלו נושא זה לא פעם, וההגינות מחייבת להזכיר זאת. עם זאת, לעולם לא הוצגו הדברים באופן כה חריף ונוקב, כפי שהוצגו באביב 1975 ע"י ח"כ מרדכי בן פורת בכנסת. הוא הגדיר אז את הנושא כ"זכותם הלגיטימית של יהודי ארצות ערב", והיה בכך באופן ברור רצון להציג טיעון נגדי ל"זכויות הלגיטימיות של הפלשתינים". בזמנו הותקפה עמדה זו, בכך שהיא עלולה להיות "בומרנג", אם תוצג בגופים בינלאומיים. קרי: היא עלולה להביא לאישור הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינים.

יש בכך משום אירוניה היסטורית, שלמרות התעלמותנו מזכויות אלו של יהודי ארצות ערב, הוכרו בקמפ דיוויד "הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינים". במו"מ בקמפ דיוויד לא נידונו כלל הזכויות הלגיטימיות של יהודי ארצות ערב, וחמור מזה: נציגיהם לא היו שותפים למשא-ומתן. הייתה זו דוגמה לפער בייצוג הפוליטי. להערכתנו, חיבל הדבר בתוצאות המו"מ.


נטע זר

לכל אורך המו"מ אנו מתעלמים מחיץ פסיכולוגי, שהערבים טרחו לא פעם להדגישו. לא פעם שמענו האשמות שישראל היא "נטע זר" במזרח התיכון, שהציונות היא "קולוניאליזם" של יהודים מאירופה.

ההתעקשות על זכויות הפליטים היהודיים אינה נדרשת לתפארת המליצה. זהו המשקל הנגדי הטוב ביותר לטענת ה"נטע הזר": יהודי ארצות ערב הם חלק מתושבי המזה"ת כיום וכן בעבר , בחלק מארצות ערב התגוררו היהודים משך 2,000–2,500 שנים. כלומר: הם ישבו שם עוד לפני שארצות אלה עברו תהליך של "שיערוב" ואיסלום. האין זכויות למגורשים לאחר שהות כה ממושכת?

למען הדיוק בהצגת העובדות יצויין, שבהחלטה 242 אכן הוזכר הצורך לפתור את "בעיית הפליטים" במסגרת הסדר שלום. נכשל אז ניסיון סובייטי להגביל ההגדרה ל"פליטים ערביים", וקיומם של "פליטים יהודיים" היה מוסכם וברור. ביסוס נוסף לכך ניתן גם בנאומו של משה דיין בעצרת האו"ם ב-10.10.77, כאשר אמר: "בכל דיון על פיצויים לפליטים, תעלה ישראל את שאלת הפיצויים לפליטים יהודיים מארצות ערב, ותעמוד על כך שכל תביעות הירושה יוסדרו בתוך מסגרת הסכם השלום הסופי". דיין אף עמד על כך, שטענה זו תיכלל גם ב"נייר העבודה" מאוקטובר 1977.

לא פעם נשמעת הטענה שלפליטים לא מגיעה טריטוריה מבחינה משפטית. "מדוע, אם כן, להזכיר את העבר? האם יקבלו יהודי ארצות ערב בחזרה את אדמותיהם ואת רכושם?". ויש מידה רבה של הונאה עצמית בטענה זו: ממשלות ערב מתעקשות, בכל זאת, בתביעתן להחזיר הפליטים הערביים לבתיהם, והן עושות זאת בהתמדה.


"את כל החשבון"

נשאלת השאלה, האמנם מעשה נבון הוא לתבוע פיצויים כיום עבור כל הפליטים היהודיים מארצות ערב? הפניות של גופים שונים לבג"צ לא הועילו כיוון שבג"צ טען תמיד שאינו יכול להתערב בשאלות של מדיניות חוץ ואינו יכול לכפות על מדינת ישראל להאבק בנושא זה.

תביעות אלו של יהודי המזרח הן התביעות של העם כולו, ולא תביעותיהם בלבד. הם שייכים לעם ישראל, ועם ישראל מיוצג על-ידי מדינת ישראל. במשא-ומתן המתקיים עם מדינות ערב וגם בפורומים בינלאומיים יש לפתוח את כל החשבון ולהביא גם את הנרטיב היהודי שכולל עקירה של יהודים מארצות ערב.

הדרך הנאותה ביותר היום היא להעלות את הנושא הוא בית הדין הבינלאומי בהאג. לא בג"צ, אלא בית הדין בהאג הוא המקום למאבק זה. למדינת ישראל יש הזכות לייצג את יהודי ארצות האיסלאם כיוון שהיא זו שקלטה אותם. הפלשתינים חוזרים וטוענים שהם גורשו והם תובעים את "חאק אל עאודה", זכות השיבה. יש להזכיר לכולם מה עוללו מדינות ערב ליהודים ולבקש פיצוי על סבלם ועל רכושם. את המאבק הזה צריכה לנהל מדינת ישראל ולא ארגונים עדתיים.

ביל קלינטון, בימי נשיאותו בארצות הברית, העלה את הרעיון שיש להקים קרן בינלאומית ולטפל באופן הדדי גם בזכויות הפליטים היהודיים שנעקרו מארצות האיסלאם וגם בתביעות של הפליטים הפלשתינים, ונראה שזה הפתרון היחיד העונה על המצוקות והסבל של שני הצדדים. מול הנרטיב הפלשתיני המדבר על "נאכבה", יש לזכור שהפליטים היהודיים מארצות האיסלאם חוו נאכבה בארצות אלה. עלייתו לנשיאות של ברק אובמה מחייבת את הממשלה החדשה שתקום בישראל לנצל את השעה המיוחדת הזאת ולתבוע פתרון עכשווי לבעיה זו.

הורינו עלו מבגדד באפריל 1950, ויצאנו מבגדד לפני העלייה ההמונית לאחר שאבינו שוחרר ממעצר עקב פעילות ציונית. המשפחה ניצלה את השהות וברחה לאירן ומשם לישראל. אימנו סעידה חקק מספרת שהם יצאו באישון לילה את הבית בפסח תש"י, והיא זרקה את מפתח הבית על גג הבית. אנו כבניהם של הפליטים תובעים את הזכויות ואת הפיצויים עבור המפתח הנמצא על גג הבית.