מתמטיקה היא לוגיקה. אין כמוה כדי לתרגל את הראש בחשיבה הגיונית. אלא שמה לעשות, ולא כולנו בנויים להתעמלות כזו של המוח.
היום, יום שני, ניגשים 200 אלף תלמידים לבחינת הבגרות במקצוע "הארור" הזה, שהוא מן הסתם אימתם של רובם הגדול. לבי לבי לאותם תלמידים "אומללים", כמוני בעבר, שנאלצים להתמודד עם מבחן החרדה הזה כשליבם שקוע עמוק בתחתונים.
חרדת המתמטיקה של התלמיד הישראלי המצוי הפכה כבר לשם דבר ומוכרת, אפילו, כתסמונת לימודית מובהקת. ומסתבר שיש לה, לחרדה הזאת, על מה להתבסס: ראשית לכל היא נעוצה ב"ליקוי מאורות" אצל מי שניחן דווקא בחשיבה הומניסטית במקום ריאליסטית. רובנו, מה לעשות, נוטים יותר למקצועות של מדעי הרוח והחברה, ורק למיעוטינו יש ראש בריא לחשיבה לוגית-מדעית של מתמטיקה, או פילוסופיה. סוד גלוי הוא שמוסדות ההשכלה הגבוהה, כמו הטכניון בחיפה, מכון ויצמן והפקולטות למדעים באוניברסיטאות, מעדיפים לקלוט אל בין כותליהם את בעלי הציונים הגבוהים במתמטיקה, דווקא, על פניהם של מצטייני העברית והתנ"ך, שנקלטים לפקולטות "זניחות" יותר, במדעי הרוח והחברה.
הצרה היא שמצטייני המתמטיקה, המקצוע היוקרתי והמועדף בכל הזמנים, הם מיעוט שבמיעוט. רק המחוננים שבהם מצליחים להתמודד, כראוי, עם חמש יחידות, ומותירים, הרחק מאחור, את "מפגרי" שלוש וארבע יחידות.
סוג ב'
על-פי סקרים מדעיים, הצלחה במתמטיקה נעוצה בכישרון גנטי, שאם אתה יורש אותו מאבא או אמא – סיכוייך לשלוט בו כמעט מובטחים מראש. אלא שמה לעשות ויש גם יוצאי-דופן, כמוני למשל, שנופלים בין הכסאות. אבי המנוח, למשל, שהיה עילוי במתמטיקה (וגם במקצועות ההומניסטיים), הותיר בי "חלל גנטי" והוריש לי רק את הצד ההומני שלו. נטייתי המופרזת למקצועות ההומניסטיים בלטה לאורך כל שנות-לימודי, וברבות הזמן גם יצרה בי קנאה, חולנית כמעט, במי שהצליח להתמודד עם תורת המספרים. פעמים רבות חשתי עצמי בשל כך כ"סוג ב'", שנגזר עליו להיות ה"בררה" ולעסוק ב"לופט געשעפטן" (עסקי אוויר), שאין להם עם החיים המעשיים והשימושיים ולא כלום.
על אף שבתסביך הזה לוקים, חוץ ממני, גם ישראלים רבים אחרים - אין בו משום נחמה, ואפילו לא חצי-נחמה. אלא שה"ליקוי הגנטי" ניתן היה, אולי, לתיקון מסוים, בעזרתם הנדיבה של מורים מוכשרים ומעולים למתמטיקה, שיודעים להרביץ את תורת המספרים בדרך מופשטת ומובנת לכל. הצרה היא שכאלה כמעט אינם בנמצא, זולת יחידים וספורים, שניתן למנות אותם על אצבעות כף-יד אחת בלבד. ב"עולם ההפוך" שלנו הם מאכלסים, דווקא, את בתי הספר האקסטרניים, והסטטיסטיקה מוכיחה, בעליל, כי תלמידיהם מצליחים במקצוע הזה הרבה יותר מאלה הלומדים בבתי-הספר הקונבנציונליים. את קולר האשמה לכך צריך לתלות במורים המקובלים והשגרתיים למתמטיקה, שרבים מהם אינם בקיאים, אפילו, די-צורכם, ברזי המקצוע עצמו. מבחנים שנערכו למורים כאלה הוכיחו, בעליל, כי הישגיהם היו, פשוט, נמוכים למדי.
אז אם המורה למתמטיקה אינו בקיא די צרכו אפילו ברזי המקצוע שלו, או שאינו יודע ללמד אותו בדרך מובנת לכל - מה לנו כי נלין על התלמידים הנכשלים בו בהמוניהם? אחרי ככלות הכל המדובר במקצוע יוקרתי, הנחשב, מן הסתם, לראשון במעלה במערכת הכללית של מקצועות הלימוד. ודווקא משום שהוא כזה, הגיע, סוף סוף, הזמן שמישהו במשרד החינוך יתנער ממסך העשן האופף אותו ויסיק את המסקנות הדרושות, כדי שהמקצוע הזה לא ימשיך להיות עקב האכילס של התלמיד המצוי.
