"מי לא חתם על טופס ויתור תביעה?"

במסגרת ארועי בתים מבפנים, שקיימה עיריית תל אביב במסגרת ארועי "100 שנים לתל אביב" (8.5.09), פתחה עיריית תל אביב בתים בעלי אופי ייחודי (היסטורי ואדריכלי). ברחוב קהילת ביאליסטוק שבהדר יוסף הוצג בית אשר הברושורים מספרים כי זהו "הבית הצר ביותר בתל אביב", "המדגים כיצד וירטואוזיות אדריכלית מצליחה לייצר בית מגורים משפחתי נעים גם בתנאי פרוגרמה בלתי אפשריים לכאורה. הבית נבנה על בסיס יחידת דיור סוכנותית משנות ה-50. רוחב היחידה 385 ס"מ (ברוטו) ואורכה 17 מטרים. חלונות יש בשתי החזיתות הצרות בלבד. האדריכל עשה שימוש בפתרונות בלתי צפויים, כמו גובה המבנה ופתיחת חלונות לעבר השמים. הבית עדיין בשלבי בנייה". בתחתית נכתב כי "הכניסה לבית דורשת טופס ויתור תביעה".

ואכן, בכניסה לבית, בית משופץ בהדר יוסף, התגודדו עשרות אנשים עם חזות צפון-תל אביבית אשכנזית מר"צית (או שמא 'קדימאית', אם נשפוט לפי אובדן המנדטים למרצ לטובת קדימה בבחירות האחרונות), שחפצו לראות את המופלא. כמי שמכירה היטב את שיכון הדר יוסף, אחרוני השיכונים שעוד לא חוו את רמיסת ה'פינוי בינוי' במלוא העוצמה, ואשר עדיין נראים "כמו פעם", אני יכולה להעיד ממראה עיניים כי "ישנם בתים צרים יותר". שכונת הדר יוסף מאופיינת בבנייה "של פעם". בתי שיכון דו-קומתיים, מדרגות "כמו של פעם", חיצוניות לבית. להבדיל מנאות אפקה, שם כולם מחזיקים מייבש כביסה פרטי, הדיירים בהדר יוסף תולים את הכביסה במרפסות הצרות ויוצרים מראה שלא היה מבייש זירת צילומים של סרט איטלקי או ספרדי. בעלי הבית, אדריכל ובת-זוגו, ביקשו מן הבאים "לחתום על טופס ויתור תביעה", אשר בו מצהירים האורחים כי במידה שייפגעו במהלך הסיור בתוך הבית, לא תקום להם זכות תביעה כלפי בעלי הבית (כעיקרון, מי שנפגע בתוך נכס זכאי לפיצוי נזיקי מן הבעלים או המחזיק בנכס, בתנאים מסוימים, וזו הסיבה שבעלי דירות מבטחים את דירתם ב"ביטוח צד ג'").

לו הייתה לי אפשרות, הייתי מזעיקה את נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, לצפות במחזה הבא: כיצד אנשים משכילים, מבוססים, שאינם חסרי אונים, חותמים אחד אחר השני על "טופס ויתור תביעה" אשר מתייחס לאפשרות שייפגעו בתוך הבניין שאליו הם עומדים להיכנס, ואשר מצוי בהליכי בנייה (קרי, גרמי מדרגות שאינם מגודרים, ומעידה קלה עליהם עלולה לגרום לנפילה ולריסוק כמה איברים, חוטי תשתיות חשופים וכו').

ברק דן בתביעות רבות שבו טענו בתי עסק כי אינם אחראים לכל נזק שיקרה למי שיבוא בשערם, ובחן את תוקף הסכמתו של אדם לוותר על זכותו לאור "מבחן האדם הסביר".

בתי המשפט קבעו פעם אחר פעם כי תניית פטור שכזו אינה תקפה, בין אם בשל תקנת הציבור או בשל היותה תניית פטור בחוזה אחיד. עם זאת, ישנם מקרים שבהם הסכמתו של אדם לותר על זכותו תקפה. מקרה כזה יכול להתרחש כאשר לא מדובר בעסק מרוויח, אלא באנשים פרטיים אשר מציגים את ביתם לציבור, וכדומה. בתי המשפט מקיימים דיונים נרחבים, אימתי ויתורו מרצון של אדם על זכות תקף.

הם קובעים כי הוויתור הזה, כאשר אין עסקינן ב"תניה מקפחת בחוזה אחיד" או בחוזה הסותרת את תקנת הציבור, תקף לעיתים נדירות בלבד, שכן מי שחתם על "ויתור" שכזה, עשה זאת ביודעין, מתוך רצון ושקילה.

הם מייחסים ל"אדם הסביר" כושר בחירה רציונלי. רציונלי מדי. לו שופטי בית המשפט העליון היו רואים את הצפון-תל אביבים, העשירים, המבוססים, המשכילים, חותמים אחד אחרי השני, בקלות שכזו, על טופס ויתור התביעה למקרה ויפצעו, ספק אם היו ממשיכים להחזיק בתפיסתם באשר לכושר המיקוח של אדם אל מול תנייה מקפחת בחוזה.

אנשים באותה סיטואציה פעלו מתוך לחץ קבוצתי, ולפיו ה"ויתור על זכות התביעה" במקרה של פציעה או פגיעה, אינו אלא אקט שיגרתי אשר מתבצע טרם נכנסים לבית. בכניסה לבית שאלה המנחה של הסיור "מי עוד לא חתם על ויתור תביעה", ואנשים העבירו טופס זה מיד ליד כאילו אין מחר, וחתמו עליו, תוך שהם שואלים אחד את השני "כבר חתמת"?