תהליכים נוקבים במשא-ומתן לפינוי

הפעולה הראשונה היא לערער את הלגיטימיות של הבעלות. יצירת מצב בו האוכלוסיה המקומית אינה מסוגלת להוכיח בעלות על הקרקע. בשנת 1955 הופקעה אדמת הכפר לצורכי ציבור, אך לתושבי הכפר לא נודע הדבר, אלא רק בשנת 1963. בשנה זאת מקבלת כל משפחה מכתב בזו הלשון:

"...אדמותיכם הופקעו ב-1955 לצורכי התיישבות יהודית... עליכם להסיר את המבנים תוך עשרה ימים... אזהרה אחרת לא תינתן... כל ההוצאות יחולו עליכם...".

במכתב זה אין מוצע פיתרון אחר לכפריים. לא מוצע פיצוי כספי, לא מוצעת אדמה חליפית, ואין אפילו הזמנה להתדיינות כלשהי. תושבי הכפר אינם עוקרים ממקומם ובעצם אינם מתייחסים כלל למכתבים אלו, מלבד קומץ קטן של פעילים. הם פונים לעורך הדין סולומון בחיפה והנ"ל מרגיע אותם, טוען שאין להתרגש ממכתבים אלה, שתפקידם ליצור לחץ פסיכולוגי על תושבי המקום.

קשה לעקור אדם ממקורות פרנסתו, המשא-ומתן עם מי שנעקר מאדמתו ונעקר ממקום פרנסתו קשה יותר לאין ערוך. חמש שנים לפני מכתב הפינוי, מזדהם נחל חדרה, שלגדתו שוכן הכפר. הזיהום נגרם כתוצאה מהזרמת שפכים של אזור התעשיה בחדרה והמפעלים האזוריים של קיבוצי גרנות. זיהום הנחל מביא את ענף הדייג לידי חיסול כללי. תושבי המקום שמצאו פרנסתם על הדגה והחקלאות, נאלצים לוותר על ענף מכניס ומחפשים עבודות אלטרנטיביות. רבים מהם משתלבים במפעלים המקומיים ובבתי מלאכה זעירים בעיר. בנוסף על העבודה השכירה ממשיכים הכפריים לעבד את חלקותיהם.

שנת 1963 היא שנת פעילות קדחתנית מבחינת האוכלוסיה המקומית. לא נוצר שום קשר ישיר בינה לבין גורם שלטוני כלשהו. הכפריים מגששים באפילה ומנסים לדעת מה הוא הסטאטוס הרשמי של הישוב. לאחר פגישה נוספת עם עורך הדין סולומון, פונים הפעילים לקצין המחוז האחראי על מיעוטים והוא מבטיח להם כי לא יאונה להם רע.

"הוא אמר לנו שאין כוח בעולם שיכול להוציא אותנו מאדמתנו... אין כוח בעולם שיכול לזרוק אותנו מבלי להציע לנו מקום אחר... אם האדמה והבתים נדרשים למדינה נקבל בתים אחרים בנוסף לאדמות... מאז לא התייחסנו לכל המכתבים האחרים שנשלחו אלינו, בגלל שראינו במשרד ראש הממשלה ובקצין המחוז את הגיבוי הפוליטי הטוב ביותר..."

באותה שנה התחילו לזמן את הכפריים לבירורים משפטיים. תחילה זימנו את הפעילים והציעו להם להשתתף בגיבוש הפינוי.

שנת 1965 היא השנה בה מתחסל ענף כלכלי נוסף שהיה במקום. התושבים מקבלים מכתבים האוסרים עליהם לזרוע את האדמה. אדמות הכפר נמסרות לידי החברה לפיתוח קיסריה בראשות הברון רוטשילד. הסיבה הרשמית נעוצה ברצונם של המתכננים ליצור רזרבות קרקעיות להתיישבות יהודים (כך מספרים הכפריים).

אדמות הכפר השתרעו מקיבוץ שדות ים, שבצפון ועד נחל חדרה. אדמות אלו ידועות כאדמות פוריות. עתה משנותרה האוכלוסיה המקומית ללא אמצעי מחיה עצמיים, מקומיים, החלו התושבים להשתלב בעיר חדרה מחוסר ברירה. חלקם רכש טרקטורים, מכוניות משא, חלקם עבד בעבודה שכירה בערים אחרות, כך שמלבד אדם אחד (מוסך) לא נמצאו במקום בוגרים גברים במשך היום. הכפר הפך לחדר שינה עבורם.

שנת 1967 מנחיתה מכה נוספת על הכפר. בעקבות סלילת כביש החוף, פוגעים הדחפורים בבית הקברות המקומי, ובמי התהום של המעיין (עין אל עסל). מע"צ שילמה פיצוי של 45,000 ל"י לעיריית חדרה בעבור הפגיעה במי התהום (על-פי סיפור המקומיים). תושבי המקום נאלצו להביא את המים מרחוק באמצעות חביות, או לגנוב מים מהפרדסים בסביבה. קושי זה אינו מביא להגירה מהמקום, אלא להתבצרות יתר ולאחיזה עזה יותר באדמה. התושבים מתארגנים ומנסים להקים אגודה שיתופית לצורכי מים, אך לאור המגעים עם השלטונות, לא מתממש חלומם לחבר קו מים אל הכפר.

הכפר הפסטוראלי שנבנה על גדתו הצפונית של נחל חדרה וגבולו המערבי היה הים, ניחן ביופי עוצר נשימה, שקט המופר על-ידי ציוץ ציפורים וזמזום דבורים, אשר בשלם הפך לכפר בלתי נסבל. היתושים היוו את האוכלוסיה העיקרית במקום. הריח המסריח של הנחל היה בלתי נסבל. באחד הראיונות אומר תושב המקום "הריח של הנחל זה ריח של קוקו שאנל" הבושם הכי טוב בעולם. ההחלטה להקים במקום תחנה פחמית רק תרם להעכרת הדימוי של ערב אל מפג'ר ככפר פסטוראלי, אך לא בעיני התושבים שעדיין קיוו לגור ליד התחנה.

בשנת 1971 משהוחלט להקים את תחנת הכח מ.ד. 4 באזור חדרה עמדו שתי אלטרנטיבות בפני המתכננים: האחת למקם את התחנה בשפך נחל תנינים והשניה על שפך נחל חדרה. לבסוף התקבלה האלטרנטיבה השניה. החלטה זו פירושה הקמת תחנת כח על אדמות הכפר. בשנת 1974 החלו לגדר את השטח המיועד לתחנה. תהליך הפינוי של התושבים ארך עד נובמבר 1981, כאשר את אחרוני הבתים הקימו ערמות ענק של פחם.

בשנת 1977 היו במקום 38 משפחות גרעיניות – 370 נפשות. בשנת 1975 כבר יצא למרחוק שמו הרע של גרעין הסרבנים (על המשמר 6.3.75, הצופה 6.3.75, מעריב 18.12.75) אלימות קשה שסופה מעצרים ומאסר בן שנה לאחת הדמויות המרכזיות בפרשה.

באותה שנה נכנסת הכנסת לעובי הקורה, כדי לקבוע את עתידו של הכפר. החלטות סותרות זאת את זאת והתושבים ממורמרים על דרך המשא-ומתן עמם. ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מפרסמת את מסקנותיה, שאינן תואמות את מסקנות מנהל מקרקעי ישראל ודרישותיה של חברת החשמל. עתידם של תושבי המקום לוט בערפל. בית הספר המקומי "מוזז" לכפר באקה אל גרביה ולא נמצא שום סיכוי לפשרה. באותה שנה ניבעו הסדקים הראשונים בלכידותה של האוכלוסיה המקומית, מצב זה הוביל לקראת סיכומים סופיים עם כל משפחה בנפרד.

תושבי ערב אל מפג'ר התגבשו במשך כל השנים לידי חמולה אחת. בראש החמולה עמדה אישה מבוגרת שהצליחה לאגד סביבה את כל התושבים. יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים בחר בחתנה לשמש כמתווך בין תושבי הכפר לבין השלטונות. תושבי הכפר הדביקו לחתן אשמת שוחד, לטענתם הוצעו לו זיכיונות כרייה של חול וחמרה וכמו-כן הובטח להכניס את הזקנה למוסד סיעודי בחדרה. הלכידות נסדקה ובעת שהגיעה לכפר וועדת המשנה של הכנסת היא שמעה מפי התושבים ומפי ראש עיריית חדרה על הרצון לקלוט את תושבי הכפר בתחומה של העיר חדרה.

כאשר מציינים שנה בשנה את פינוי ימית, עולים המפונים לנקודת ציון מסוימת המשקיפה אל ימית וניכרת התשוקה הסמויה לשוב שמה. הזיכרון של הישוב הישן, הקהילה, הכאב, הטריטוריה, הבית, כל אלה מחזקים ערגת-אמת לשוב למקומות שמהם התפנו התושבים. כדי לקעקע אוריינטאציה זו השכילו במנהל מקרקעי ישראל לפתח אסטרטגיית פיצוי המחולקת לשתי פעולות שונות. המשפחה המתפנה מקבלת סך של 65,000 ל"י בעת החתימה על מסמכי ההסכמה לפינוי. את המחצית השניה תקבל המשפחה רק אם תהרוס את הבית במו ידיה, תפנה את ההריסות ותעזוב את המקום.

בשנת 1977 מציעים לתושבים פיצוי כספי בסך של 65,000 ל"י לכל משפחה, או 1/2 דונם בשכירות ל-30 שנה. הצעה זו נמסרה לתושבים על-ידי מנהל מקרקעי ישראל. האווירה לא התאימה להצעה. בישיבת הכנסת שהתקיימה ביום כ"ז...1977, העלה חבר הכנסת תופיק טובי, כהצעה לסדר היום, את עניין המצב בכפר ערב אל מפג'ר. הכנסת החליטה להעביר את ההצעה לדיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה. וועדה זו דנה בעניין השתתפות נציגים ממשרד הבריאות, הפנים, לשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, מנהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, ראש עיריית חדרה ונציגי ערב אל מפג'ר – והחליטה שוועדת המשנה בראשות... תמשיך בטיפול בעניין. וועדת המשנה ביקרה במקום בו מתגוררים ערביי אל מפג'ר, נפגשה עם התושבים והתרשמה מהסביבה בה הולכת ומוקמת תחנת הכוח שתופעל בפחם. בפני הוועדה הועלו שתי הצעות. הראשונה: על-ידי מספר אנשי הכפר, המדברת על השארת הכפר במקום, הרחבת ושיפוץ בית הספר ומתן היתרי בניה לשיפור תנאי החיים, דבר המצריך הוצאות נכבדות. ההצעה השנייה נגזרת מצרכי התכנון באזור הזה. בקרבת מקום על שפת הים, כמה מאות מטרים מבתי הכפר, הולכת ונשלמת בנייתה של תחנת הכח של חברת החשמל. בבית המערבי ביותר של הכפר נמצא אזור חקלאי המיועד לשמש אתר אחסון למיליון טון פחם והכפר עצמו נמצא באזור המיועד לשמש, כרצועה ירוקה, שתקיף את האתר ואזור האחסון. במקביל לתכנון זה קיימת טענת משרד הפנים, כי אין לתושבים בעלות על הקרקע עליה הם יושבים, הם לא מוכרים כגוף מוניציפאלי ואינם משלמים מיסים לשום גוף מוניציפאלי. מכאן נובעת הצעת משרד הפנים וחברת החשמל להעביר את תושבי הכפר ממקומם הנוכחי למקום אחר. לחברי הוועדה נמסר כי אכן עזבו את המקום מספר משפחות לאחר ששולם להם פיצוי ומתנהל משא-ומתן עם מספר נוסף של תושבים. הוועדה עמדה על התנאים המזעזעים בהם פועל בית הספר המקומי: הצריף הרעוע, הצפיפות הגדולה בכיתות, העדר ריהוט מתאים, וכן בעיית מי-השתיה. הוועדה גם התרשמה בעת ביקורה, משיחות עם כמה מתושבי המקום, שאין הם עומדים על כך שיישארו לגור במקומם הנוכחי ושהם מוכנים לבנות את עתידם במקומות אחרים, באם יינתן להם פיצוי הולם.

סיום הפרשה בנובמבר 1981. אחרון המתפנים היה זה שהצליח להוכיח את מרבית האורינטאציות לסביבה. הפיצוי שקבלה המשפחה האחרונה היה גבוה יותר מאשר שאר המשפחות. משפחה זו בנתה את ביתה בעיר ואף רכשה קרקע להקמת מוסך באזור התעשיה. כל שאר המתפנים הרסו את בתיהם במו ידיהם והתפזרו בחדרה, באקה אל גרביה, כפר קאסם, פרדיס וטייבה. הצלחת הפינוי הייתה מעבר למשוער. לא הופעל כוח כנגד האוכלוסיה המקומית. לא נוצרו משפחות שנפלו למעמסה על החברה הישראלית, לא נותרה משטמה בלב תושבי ערב-אל מפג'ר ונראה כי זו הפעם הראשונה שישראל הצליחה לייצר "פינוי" באמצעים מועטים. תהליך שהחל ב-1955 הסתיים בהצלחה לאחר 26 שנים.