ההימור המסוכן של אובמה

לא צריך היה להיות נביא או קוסם כדי לחזות מראש את הלך המחשבה של נשיא ארה"ב בנאומו השבוע בקהיר. הכתובת כבר הייתה מזמן על הקיר, ואם היה למישהו ספק בה - שב ברק חוסיין אובמה להזכיר, למי שרק שכח, מאיפה משתין הדג.

כמוסלמי מבטן ולידה היה זה אך טבעי שהנשיא האמריקני לא רק שלא יתכחש למוצאו, אלא גם יבקש להתפייס עם העולם שאליו נולד. על פניו אין, כמובן, שום רע בכך. להיפך: כל ניסיון לקדם בדרכי שלום אחוות מוסלמים, נוצרים ויהודים - רק יבורך. אלא שמאחורי המעטפת החיצונית הזו של "רצון טוב" מסתתרת, במקרה הטוב, לא יותר מנאיביות לשמה, שאינה ניתנת ליישום בשטח. במקרה הרע מסתתר מאחוריה תרחיש מסוכן, שרק עלול לעלות ביוקר.

עוד במהלכו של מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב התרעתי, מעל גבי אתר זה, על הסכנה האורבת לנו, ואולי גם לעולם כולו, עם בחירתו האפשרית של אובמה. כחסיד מושבע של הדמוקרטים שוכנעתי כי הפעם דווקא רצויה הייתה בחירתו של המועמד הרפובליקני מקיין, ידיד ישראל מובהק וגם עתיר ניסיון מדיני. אלא שנבחר אובמה, ובשיכרון החושים הגדול נסחפו אחריו גם ישראלים רבים שהאמינו במעמקי ליבם כי המושיע הגיע. עכשיו, בדיעבד, הם מצטערים.

ולעצם העניין: לא בכדי הטעים אובמה בנאומו בקהיר את שמו הערבי, חוסיין; לא בכדי הוא ברך את קהל-מאזיניו ב"סאלאם עליכום" קולני כל כך; לא בכדי הוא הזמין לנאומו באוניברסיטה המקומית גם את נציג "האחים המוסלמים" - ארגון טרור-רצחני, הפועל מאז ומתמיד נגד אושיות השלטון המצרי; ולא בכדי הוא גם פסח, בביקורו הנוכחי במדינות ערב, על ישראל.


מוסלמי בדם וברוח

ברק אובמה נשאר מוסלמי ופרו-ערבי בדמו וברוחו. שום אפולוגטיקה פילוסופית לא תוכיח את ההפך. כל אימת שהכוונה רצויה, אין, לכאורה, כל רע בכך. אלא שהמעשה, למרבה הצער, הוא זה שאינו רצוי. כי ממה נפשך: בעולם שבו שולט הטרור האיסלאמי, אין כל סיכוי להידברות.ולהתפשרות שהיא. שום "מזרח חדש", כפי שהתבטא אובמה ב"ווישפול ת'ינקינג" שלו, לא יעלה באופק ולא יוכל להתקיים או להחזיק מעמד, ולו לרגע דל אחד.

אצל אובמה, שהוא יותר חוסיין מברק, ישראל איננה עוד הבייבי של אמריקה. אחרי סטירת הלחי שספג ממנו נתניהו בביקורו בארה"ב, הוכיח הנשיא האמריקני שהוא מעדיף על פניו, תרתי משמע, את העולם הערבי. לפי משנתו הסדורה תצטרך ישראל לוותר, ללא כל תנאי מוקדם, על ההתנחלויות ומאחזים, שעה שעניין אירן ימתין בינתיים. גם ירושלים, בירת ישראל, שנויה אצל אובמה במחלוקת קוטבית עם העמדה הישראלית, כשהוא מתעקש שזו תהפוך לבירת שלוש הדתות, תוך חלוקתה ביניהן. השואה שפקדה את העם היהודי מושווית בעיניו למה שהוא מכנה, "ה'שואה' של הפלשתינים", מבלי בכלל לחצוץ ביניהן.


נחש הצפע

ואם אין סיפק בכל אלה, ישראל גם מנועה בעיניו של אובמה מלנקוט בפעולת הגנה עצמית נגד אירן, בה בשעה שהיא נדרשת לחשוף את סודות הגרעין שלה ולחתום על אמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, בעוד אויביה משחרים לפתחה. מלבד אובמה, גם מזכירת המדינה שלו, הילרי קלינטון, ושליחו למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, קצו בסובלנות ובסבלנות האמריקנית של פעם כלפינו.

ומלבדנו, גם העולם כולו ייאלץ מעתה להתרגל לגחמות האמריקניות, המונעות מאינטרסים של נפט. לצורך כך כבר הוכשר ריקוד ה"מה יפית" האמריקני, כדי לרצות את העולם הערבי החולש על הזהב השחור.

נשיא נאיבי נוסח אובמה, חסר כל ניסיון מדיני, שאינו עומד עדיין בשתי רגליים מוצקות על הקרקע, מהלך על חבל דק. מן הסתם הוא יתקשה להפוך את חלומותיו באספמיה בשטח. שום נאום פיוס, נוסח זה שנשא בקהיר, אפילו לא ידגדג את עולם האיסלאם הקיצוני, על אחת כמה וכמה שלא ישים מחסום לאימה האירנית, לשגיונות אל-קאעידה ולטרור של 'האחים המוסלמים'. הוא גם לא יעצור את מירוץ החימוש הגרעיני של צפון-קוריאה או פקיסטן.

אין כמו הניסיון המר כדי ללמד שרק סנקציות ושפה של כוח עשויות להרתיע את אויביה של ישראל ושל האנושות כולה מלממש את זממם. כל עוד יירתע אובמה מלהפעילן בשטח, ימשיכו נחשי הצפע להרים ראש, לפזר את הארס שלהם, ובסופו של דבר גם להכיש.