|
|
נפוליאון בדורו. אובמה [צילום: AP]
|
|
|
|
|
בחודש יולי בשנת 1798 נחת הצבא הצרפתי בחופי מצרים. בראשותו של הכוח עמד נפוליאון בונפארטה. עם נחיתתו פנה נפוליאון לשליטים המקומיים, באמצעות איגרת בערבית, בירך אותם בברכת שהאהדה (שנאמרה בצורה חלקית וגרמה לכעס רב וזלזול), תיאר בפניהם את הכבוד הרב שהוא רוחש לתרבותם המפוארת, תקופת הפרעונים, שעל-פי האיסלאם, אז והיום, נחשבה לתקופה שאסור לעסוק בה או ללמדה, תקופת הג'אהליה (תקופת הבערות לפני הופעת האיסלאם) וממשיך בדבריו וטוען, שאין לאללה בן או שותף בממלכתו - דברים אלו הינם כפירה ופגיעה בכבודו של הנביא מוחמד.
211 שנים לאחר מכן "נוחת" אובמה במצרים וכמו נפוליאון פונה במילות ברכה, בערבית, לעם המצרי, מתאר את הכבוד הרב שהוא רוחש להיסטוריה המפוארת של מצרים, ומעלה על נס את הקשר והעקרונות המשותפים של האמריקנים והאיסלאם - עקרונות של צדק וקידמה, סובלנות וכבוד לכל בני האדם. לשמוע ולא להאמין!
אם לא היה מדובר בנשיא המעצמה החזקה בעולם, מדינה שכל תרבותה נשענת על 233 שנות עצמאות, היינו יכולים לחשוב שמדובר בצירוף מקרים תמים, שאינו מזיק ואולי אף משעשע, אבל לצערנו מדובר בברק חוסיין אובמה השני (זהו שמו המלא), הנשיא ה–44 של מעצמת העל, וזה כבר נשמע כמו חזרה מדאיגה, מבחינתו, של ההיסטוריה.
המשך של הפלישה למצרים הסתיים בנסיגה מבישה של נפוליאון, שנה לאחר נחיתתו על חופי מצרים. האם זה מה שצפוי להתרחש גם כיום? עיון קצר בהיסטוריה, הקצרה, של האמריקנים, מעלה כי ישנם לא מעט מקרים שבהם נאלצו לסגת בבושת פנים.
התגובות בעולם הערבי אז, לאיגרת של נפוליאון, על בורותו, והיום לנאומו של אובמה: "נאום אובמה הוא רוחות סוערות בלי טיפת גשם" מראות עד כמה מרוחק העולם ה"חדש", המתנשא והיהיר, גם זה שמתהדר בקשרים משפחתיים עם האיסלאם, מהעולם הערבי ומהמזרח התיכון.
אני סמוך ובטוח, לפחות מקווה, שברצונו של אובמה לשפר את העולם, דבר מבורך בפני עצמו, השאלה היא האם הוא באמת ובתמים רוצה לפעול בכנות, או כדבריו: לשים את הדברים על השולחן? אם זאת כוונתו, שיכוון למחיר שהוחלט לשלם כפיצוי לפליטים הפלשתינים לפי האו"ם, כ-13 מיליארד דולר (100,000 דולר למשפחה) כדי לסיים את נושא הפליטים במקום מגוריהם! להכריע בנושא שייכותם של תושבי הגדה לירדן!, להוריד את ירושלים, בירת מדינת ישראל, מסדר היום של מו"מ! ואז נוכל לפנות להסכם שלום עם כל העולם הערבי, ובא לציון גואל.
למרות הניתוק מהמציאות, הפטרוניות שמופיעה בכל חלק בנאומו, חוסר ההבנה הבסיסית של האיסלאם, ישנם מספר דברים שניתן לציין בסיפוק (אך לא לצאת מגדרנו) כמו העובדה שלא דובר על סוריה והחזרת השטחים למען הסכם שלום, שדובר על האלימות וההסתה של הפלשתינים ועל דבריו, גם אם נאמרו כמס שפתיים, על השואה של העם היהודי וההתנגדות שלו לכל מכחישי השואה ולאלה הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל, דבריו אלו משאירים שבב של סיכוי לשינוי.
