החזון של לבני ושל אובמה

כשנשאלה ציפי לבני, מעט לפני הבחירות האחרונות, איך היא מקבלת החלטות, היא השיבה במלוא הרצינות: "אני בוחנת את כל החלופות ובוחרת בטובה ביותר". היכולת לדלות מבין שלל החלופות את הטובה ביותר היא כנראה מתת-אל, שלא רבים ניחנו בה, ולפיכך אך מתבקש לשים את מבטחנו וקולנו בקלפי במי שבורך ביכולת כזו, בעיקר כשהיא נעשית בְּשׂוֹם שֵׂכֶל, במהירות הבזק ומבלי שחלילה תיפול שגגה בבחירה.

דוגמה מופלאה לכך ניתנה במהלך שידור ישיר של מסיבת עיתונאים מוושינגטון באפריל 2004, כשג'ורג' בוש העניק לאריאל שרון כמה הבטחות מעורפלות בנוגע לגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון ואי-שיבת הפליטים לישראל. באולפן הערוץ הראשון ישבה שרת הקליטה דאז, ציפי לבני, ועוד טרם חתם הנשיא האמריקני את דבריו היא קבעה בטון נחרץ, כיאה למי שאמון על בחירת החלופה הטובה ביותר, שההבטחות הללו מילאו את כל מבוקשה, ועל כן היא יכולה לתמוך בלב שלם בהינתקות.

את עשיית הנפשות ל"הינתקות המפוארת" המשיכה הגב' לבני כבר עם צאתה מהאולפן, תוך שאינה חדלה לדבר בשבחם של פירות הילוליה, במיוחד ההישג חסר התקדים שבהכרה בגושי ההתנחלויות וביישוב הפליטים מחוץ לישראל. על אף שגורמים בממשל האמריקני שבו והבהירו לישראל, כי הבטחות בוש לשרון אינן בבחינת הכרה או הסכמה לקיום ההתנחלויות או להרחבתן וכי שאלת הפליטים תוכרע במשא-ומתן בין הצדדים, לא חדלה לבני להעלות על נס את מעשה ההבטחה האמריקני.

אלא שהשנים שחלפו לא עשו טוב במיוחד ל"יציאת עזה", ועתה מתחיל להסתמן, כי גם "ההישג חסר התקדים", שבו כה השתבחו לבני, בר-און ושאר החבר'ה הטובים מקדימה, הולך בדרך כל בשר ומצטרף לשורת ההבטחות של ממשלים אמריקניים לישראל, אשר הוכנסו אחר כבוד למגרסות הנייר בוושינגטון, כל אימת שלדעת אותו ממשל או אלה הבאים אחריו ניכר קושי לממשן.


הבטחות מקיימים אם זה נוח

בין אם זו הבטחה ישנה נושנה עוד מ-1957 של שר החוץ האמריקני, דאלאס, כי ארה"ב תראה בסגירתם של מיצרי טיראן על-ידי המצרים עילה למלחמה ותראה בפעולה צבאית לפתיחתם משום הגנה עצמית; בין אם אלה הבטחות של הנשיא ג'ראלד פורד לישראל ב-1975 שארה"ב תתמוך בהישארות ישראל בגולן במסגרת משא-ומתן עם סוריה; בין אם זו התחייבות של ביל קלינטון לשחרר את ג'ונתן פולארד, כחלק מהתמורה שתינתן לישראל על חתימת הסכם וויי - בכל אלה וברבות אחרות מימשו האמריקנים את הכלל, שהבטחות מקיימים רק אם הדבר נוח ומתאים למי שנתן אותן. עתה, כחמש שנים מיום ההבטחה של בוש לשרון, החליט כנראה ממשל אובמה, שאת ההבנות ההן ראוי להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, גם אם שרת הקליטה דאז ראתה בהן אירוע היסטורי מכונן וצידוק עיקרי להינתקות.

את תגובתה של שרת הקליטה לשעבר להפיכת הבנות בוש-שרון לנייר-אין-חפץ-בו קצת קשה היה להשיג באחרונה, גם אם אלה היו לדידה מסד חשוב מאין כמותו לחזון המפעם בעצמותיה מאז בדבר "שתי מדינות לשני העמים". סביר להניח שאילו נדרשה לסוגייה, היא הייתה תולה את אי-כיבוד ההבטחה לשרון בחוסר נכונותו של נתניהו לאמץ את חזונה החדש בדבר "שתי מדינות לשני העמים", אשר עד להעלאת רעיון ההינתקות היה לה לזרא, ונתפס על ידה כרע וכמסוכן לישראל. כיום, לעומת זאת, דומה שבמימוש חזון זה יקום או ייפול כמעט כל דבר באזורנו, על-פי יו"ר קדימה.

גם אם הסכמות עם כל ממשל אמריקני באשר הוא הן חשובות עד מאוד לישראל, ראוי שבנסיבות מסוימות, כשהאינטרסים החיוניים של ישראל תלויים מנגד, תאמר ישראל לאמריקנים בנימוס המתבקש: "לא". גם בן-גוריון ב-1948 (בעת קום המדינה), גם אשכול ב-1967 (בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים), וגם בגין ב-1981 (בימי הפצצת הכור הגרעיני בעירק) - אמרו "לא" מפורש לאמריקנים, והשמים לא נפלו על ראש ישראל ועל יחסיה עם ארה"ב. עתה, כשבבית הלבן יושב מי שלבו כה יוצא אל העולם המוסלמי, ואשר ריצוי בריונים מוטרפים מסוגם של אחמדינג'אד וקים ג'ונג איל הוא חלק מ"הברית החדשה" האידיאולוגית שלו - לישראל כבר אין הפריבילגיה של הימנעות מאמירת "לא" לאמריקנים, גם אם מבחינת ארה"ב תסמן יו"ר קדימה את האלטרנטיבה "השפויה" של ישראל; אותה אלטרנטיבה, שכנראה תמשיך להתפעם מהבטחות אמריקניות שנכתבות על הקרח ביום חמסין, ובלבד שחזון "שתי מדינות לשני העמים" יקרום עור וגידים. השאלה, מדוע בעת שלוט קדימה ובהיות לבני שרת חוץ - לא מומש החזון, היא כמובן לא יותר מדקדוקי עניות של מי שמתקשה לראות את החזון...