פרופסור סופר אחראי למונח "מדינת תל אביב". הוא דיבר דמוגרפיה, הזהיר מפני ריכוז אוכלוסיה יהודית בין אשדוד לנתניה ומפני הפקרת חבלי מולדת אחרים לתהליכי ריבוי טבעי ערבי או בדווי או כיוצא בזה. אבל המונח מצא חן בעיני אנשים שאינם מדברים דמוגרפיה אלא ערכים. "מדינת תל אביב" היא המונח היותר מוצלח בעיניהם לקריה פגאנית, לבירה של עבודה זרה, לכרך של נהנתנות משולחת רסן, לחוף של אגו טריפים בו מוליכים חסרי הבושה ויראת האלוהים את הגאווה לראווה ואת תרבות מיצוי הרגע לשיאי עולם. אם היא לא סדום, היא עמורה, ואם היא לא עמורה היא ראויה לגופרית ומלח. אין בה לא שבת ולא מועד, לא תורה ולא דרך ארץ, לא מוסר ולא איפוק. היא מוחצנת עד מיאוס, בניה נושפי סמים ובנותיה מופקרות.
כנגדה יש "מדינות מסירות נפש". בגבעות בהן בונה הנוער הנהדר סוכות של ארץ ישראל כנגד הסוכות שאוכפי החוקים הבלתי לגיטימיים הורסים, במצדות מהן יוצאים במחשכים מכתבי איום לאלופי צה"ל וקציניו, מול כיכר ספרא שם עולות עגלות אשפה באש לתפארת המאבקים על קדושת השבת בעיר הקודש, בריכוזי הנוער שתורתם היא אומנותם והם חסינים ברוך השם מלשרת בצה"ל בו הפיתויים והמדיחים, הכל יודעים, קשים מנשוא. רבנים מדברים בשאט נפש על מדינת תל אביב, פוליטיקאים משתבחים שבחי ישורון בועט בדברם זחוחי נפש בגנותה. תל אביב שחוגגת מאה שנה ליסודה, שני יובלות של כבושי בניין ולשון וספרות ותיאטרון ומוזיקה וחזנות וחינוך במיטב בתי הספר החופשיים והדתיים, עשורים של פעילות פיננסית וכלכלית ופוליטית ומדינית, תל אביב שהייתה לסמל של תחייה ציונית לאומית, הנה הייתה לבוז ולשנינה.
זה בראש ובראשונה לא אינטליגנטי. הטענה כאילו הנוער המתנחל או האוסר מלחמה על פתיחת חניון בירושלים, או המשחרר עצמו מחובת השירות בצה"ל צודק מפני שהוא טוב ואיכותי מן הנוער של מדינת תל אביב משוללת כל הגיון לוגי. זאת טענה שכולה איוולת. שנית, זה לא אמת ולא רק מפני שזאת הכלל החוטאת לאמת תמיד. יש מידות בתל אביב, בתל אביב גופה ובתל אביב כמושג. יש אמונות, יש דעות. יש מסירות נפש, יש התנדבות, יש תורה ויש חוכמה. יש בה חוליים כמו שיש בכל מקום, כשלים כמו בחבלי הארץ כולם, מה שאינו עוצר שם גם אינו עוצר במחוזות אחרים. זאת גם טענה מתנשאת. היא אינה יכולה להרבות לא אהבת ישראל ולא הבנת ישראל. היא נועלת את הדלת בפני כל ויכוח ומסלקת את השונים אלה מאלה. דלתות שפסלו את המזוזות שלהן אינן נפתחות, ודלתות שכל כולן מזוזה - נעולות בפני מי שאינו דר מאחוריהן.
יש בטענה סטיגמטיזציה בלתי נסלחת. חילוני המביט בבחורי ישיבות, בחרדים, במתנחלים מבעד לפריסקופ הסטיגמה - חוטא. כשהוא מדווח בפומבי גדול מה ראה - הוא גם מחטיא. דתי המביט בחילוני בעד הפריסקופ של הסטיגמה שלו חוטא באותה מידה וכשהוא מבקש לשכנע את כלל ישראל שמה שהוא ראה קוראים לו מדינת תל אביב כבדת העוון - הוא מחטיא גם הוא. חילוניים כאלה ודתיים כאלה לא יעלו לעולם מתוך המים בהם השקיעו עצמם. הם כטובעים שאין להם תקנה אלא אם כן יבינו כי הם מטביעים בשקיעתם גם את כולנו ויחדלו.
אי-אפשר לסלוח עוד לאלימות המרוחה שמני זית של עיסוי מענג עצמי. ויכוח פוליטי, אידיאולוגי, מדיני, דתי, כן. פסלנות בוטה, לא. מחלוקת, נוקבת, חושפת, שנונה, דוקרת, בהחלט. איומים, הפגנות החוצות את גבול המותר והאסור במדינת חוק, לא עוד. מאבקים על הזהות, שיג ושיח על היש ועל הלאן שהיש הולך או עלול ללכת, בפתחון לב ובאומץ אינטלקטואלי הדדי, בוודאי. דלגיטימציה של זהות הזולת, חיסולו היום על שם סופו מחר - חלילה גם חלילה!
אין צריך לחכות לרבנים שיבואו. צריך לקרוא להם שיקומו עכשיו, שישמעו כי הציבור הדתי בשורותיו שלמטה, אינו רוצה עוד במציאות בה מגלים בשם הדת כביכול את הציבור הישראלי שאינו אמון על שמירת השולחן הערוך אל ארץ זרת יהדות בתוך ארץ ישראל ויאמרו "אסור באיסור תורה"! הוא לא רוצה לא משוש כל גבעה ולא שחוק מתהולל בחולין. לא צריך לחכות לפוליטיקאים עזי אהבת הפיצול חסר השחר שיתעשתו. צריך להתעלם מהם עכשיו להבהיר להם כי אינם מייצגים אלא אגודות ספורות ולהחליף אותם בבוא השעה. זה לא עניין של ימין ולא עניין של שמאל. גם לימין גם לשמאל אין כבר כמעט ייצוג הגון בארץ. זה עניין של תרבות. היא אוזלת וכדאי עד למאוד לעצור. זה יהיה בלתי נסבל לחיות בלעדיה.
