מחלה אוטו-אימונית הפילה לקרשים את מפלגת העבודה, והצמיחה את פרי הבאושים אהוד ברק. אפילו אטד אינו אלא סתם רקב, שנטפל לשורשיה - כמו ארווינה, המכה בצמחים, והורסת את היבול.
אהוד ברק מסמל את הרקב העצמי של מפלגת העבודה, ולא נזכיר שמות נוספים - כדי שבקוראיי המעטים לא יאחז קבס. קשה להאמין, שזו האונייה הגאיונה, שהשיטה את המדינה להכרזת עצמאותה רק לפי כשישים ואחת שנה. רק שברי קרשים מרוסקים ורקובים נותרו ממנה, ואפילו לקומזיץ על חוף הים לא יתאימו.
מי שאינם מאמינים, שיביטו אל שמעון פרס - אב-טיפוס של הפירות הרקובים, שהצמיחה מפלגת העבודה, וכעת אין לו לאן ללכת כדי להעביר את שארית חייו. כמו כל מתמכר, הוא צמוד לעטיני הכהונה, ויונק מהם בכל פה, ומסרב להניח לרגע, להרפות מקרנות השפע, ולעבור לבית-אבות - או לביתו שברמת אביב (האם סוניה תסכים לסובלו בקרבתה?) - לשחרר אותנו מעולו, ולתת לנו מנוחה.
פרס שועט בעולם, ובעיקר במלונות פאר. מדבר פה, מופיע שם; טס במטוס של ידיד עשיר (שימו לב כיצד במפלגת העבודה ובייחוריה יש אהבה מיוחדת לעשירים. כנראה, זה מקור שברה העיקרי). מכריז פה, ומפרשן שם. קשה להאמין כיצד האדם, שלא למד מעולם (אחרי שסיים את בית-הספר החקלאי בבן-שמן), וטוען, שאין כל חשיבות ללימוד היסטוריה, יודע להשתמש בהיסטוריה לביסוס טיעוניו המגוחכים.
עכשיו הוא יודע לנתח את היחס הנכון לבעיה הפלשתינית - בהקשר לירדן ובהקשר לשתיים, או לשמונה מדינות, שצריכות לקום בין הים לבין המדבר. האיש, שהמיט עלינו את אסון אוסלו, וייבא לכאן מטוניסיה את ידידו היקר יאסר ערפאת, שגמל לו בכספים רבים, שעברו דרך ידידיו ודרך מוקיריו. מאות יהודים שילמו על כך בחייהם ובנכותם, ואת חשבון הדם טרם סיימנו לשלם.
נדמה לי, שלא הייתה נבזות בתולדות המדינה, שפרס לא היה קשור אליה. לא סתם שרו עליו כבר בתחילת שנות החמישים את השיר הנודע,
"איך הפשפש עלה למעלה". אין פלא שחבר לאריק שרון בקדימה - מפלגה, שמרובים בה החשודים, הנחקרים והפושעים המורשעים (עם קלון ובלעדיו) כחול אשר על שפת הים, יאה לו. קדימה הנה כמו צלחת פטרי, שבה משגשג פרס.
האיש עסק כל ימיו רק בפוליטיקה. מרוב עיסוק בפוליטיקה שכח, או לא הספיק, להתגייס - לא ל"הגנה" ולא לצה"ל. אך גם במקצועו היחידי לא הגיע לגדולה. מעולם לא הצליח להיבחר. אפילו במשרה הלא-חשובה בעליל של נשיא המדינה זכה רק כיוון שרובי ריבלין ויתר על התמודדות מולו.
פרס לא נבחר, אלא עוד סוג של קומבינה, כהרגלו מימי נעוריו. אומנם דליה איציק אמרה, שהוא מגדולי המדינאים בעולם, אך איני מכיר אדם ישר, שהיה מוכן, גם על ערש דווי, לקבל המלצה ממנה. כלומר, כשפרס מדבר אין לו שום בסיס ציבורי - וגם לא היה לו כבר עשרות שנים. החתרן הבלתי-נלאה מנסה לשכוח זאת, ודובריו משכיחים את העובדה, שלא נבחר, והוא מדבר בשם עצמו בלבד. מטיף מוסר להמונים, שאינם יודעים דבר על עברו המפוקפק ועל הישגיו המועטים. למשל, על היותו חבר בממשלת המחדל, שהמיטה עלינו את אסון יום הכיפורים תשל"ד ואחר כך כשר ביטחון היה אחראי לאי-חקירת ליקויי המלחמה ולאי-תיקונם. היה שר לפיתוח אזורי - משרד מיותר, שנתפר במיוחד למידותיו. כלומר, כסף, נסיעות בעולם, פגישות עם שועים והמון אי-עשייה. אחר כך היה שר לפיתוח הגליל והנגב, ולא צריך להרחיב דברים בעניין אי-עשייתו.
לרשות פרס יש כעת תקציבי עתק, שמקורם עלום. במאפיה שוכרים צוותי "מנקים", שמתקנים את המעוות בזירת הפשע. פרס משלם הון עתק לכתבני-חצר, שמנקים את עברו. כותבים עבורו ביוגרפיות מדהימות, שמעלימות את הפרטים הבלתי-רצויים ומגהצות את העבר. הוא יודע היטב, שלציבור זיכרון קצר במיוחד, וכבר שכח מי המיט עלינו אסונות, ועל-שם מי רשומות בטאבו מרבית צרותינו.
ביחסי ציבור מהוקצעים למשעי, חוצב פרס במו-ידיו את הדיוקן העצמי השקרי, שהציב על בימת ההיסטוריה הישראלית. כמובן, אינו מזכיר את אחריותו לרצח האופי של לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים (שאי-אפשר להמעיט מחשיבותו בעירור מלחמת ששת הימים) - כפי שאינו מזכיר את חתרנותו תחת יצחק שמיר (שלוותה כרגיל אצל פרס בהשמצות אישיות מתחת לשולחן). מי יזכור לו זאת כשהוא מתחכך עם מנהיגי עולם ועם עשיריו? אלא שפה-ושם בהבלחה מוזרה זוכה פרס למכת-נגד, שמפילה אותו אל הקרשים (יש אומרים, שרבין התחרט על שכינה אותו בספרו, "חתרן בלתי-נלאה", ולעג להשתמטותו משירות צבאי).
עד מתי? אברהם לינקולן אמר, שאי-אפשר לרמות את כל בני האדם כל הזמן. אך לא כמונו, הנשיא לינקולן לא הספיק להכיר את שמעון פרס.
