הטור של פריצי

כנס רבנים שהתקיים בירושלים (זה סוג הכנסים העיקרי שמתקיים בה) שימש כבמת התקפה על הרבנות הראשית לישראל. הרבנים טענו שכל הגיורים כיום נעשים מתוך אינטרסים ולא מתוך אמונה. הרב אברהם שרמן, דיין בבית הדין הרבני הגדול של מדינת ישראל, הסביר שלא יתכן ש-320,000 עולים גויים מברית המועצות לשעבר, מי שגדלו על אתיאיזם קומוניזם וליברליזם, עברו לפתע מהפך נפשי עמוק וגילו את האור שביהדות. לטענתו, על-פי ההלכה אין לגייר אנשים שאינם מאמינים ושומרי מצוות באמת.

הוא צודק. רוב המתגיירים לא מאמינים באלהים ובמשה עבדו ולא מקיימים מצוות (בדיוק כמו רוב הישראלים). הם מתגיירים רק כדי להיות ישראלים וכדי שיוכלו להתחתן כאן בלי בעיות, אבל מכיוון שהם מתגיירים כדי להתחתן עם ישראלים חילונים כמותם ולא עם הבנות הטהורות של הדיין שרמן או הנכדות הכשרות של ח"כ פרוש, אז מה דעתכם, רבותי הרבנים נאמני ההלכה, לאפשר נישואים אזרחיים בישראל?

אבל אם לא תאפשרו זאת, לא נורא. כיום יש כאן כבר 320,000 גויים רק מהמקור הרוסי, ויש עוד מקודם כמה מאות אלפי מפוקפקי נישואין לסוגיהם, ומטבע הדברים המספרים הללו גדלים. עכשו נחכה ונראה כמה זמן יחזיקו מעמד חומות הכפיה הדתית בענייני נישואין. מישהו מכם רוצה להמר?

באירן יצאו המונים לרחובות למאבק על זכותם לדמוקרטיה וזכות ההצבעה, אבל איש באירופה לא פוצה פה בעדם. אין שום הפגנות תמיכה בפריז, שום משלחת פרלמנטרית אירופאית לא מבקשת לנסוע לאירן לחקור את המתרחש ושום איגוד עובדים בריטי לא קרא להטיל חרם על המדינה שמדכאת בחירות חופשיות.

זה לא אומר שאנו צודקים במה שאנו עושים, אבל זה אומר שמותר לנו לומר לאירופה שתדחף את האף שלה להיכן שראוי. צרפת, כזכור, הייתה המארחת האדיבה והנעימה של חומייני עד שחזר ממנה לאירן להנהיג את המהפכה האיסלאמית, זו שהלבישה את נשות אירן בשחור ורעלות, את אותן נשים שיוצאות עכשו לרחוב להיאבק על מושגי הדמוקרטיה האירופית, אבל שום פריזאית לא יורדת כיום לרחוב לקראתן או למענן.

בצרפת זועמים על הנשיא סרקוזי שהוצאותיו ע"ח משלם המיסים הצרפתי הגיעו ל-500,000 יורו לשבוע, באנגליה חברי פרלמנט מגישים את התפטרותם מתפקידים בכירים בגלל שנתגלו בתרגילים להחזר הוצאות פיקטיביות ובאיטליה התקשורת מציקה לברלוסקוני על שהוא משלם לנשים המתלוות למסיבותיו בוילות וביאכטה שלו.

דליה איציק, מסתבר, איננה לבד, ובכל זאת אי-אפשר שלא לחוש סימפטיה לברלוסקוני. הוא לא משלם לנשים הללו מתקציב המדינה אלא בכספו שלו ומכיסו הפרטי. בהתחשב בכך שהוא מארח בוילה וביאכטה הפרטית שלו פוליטיקאים ומדינאים אירופאים חשובים אין ספק שהוא רשאי להזמין ולשכור לאירוח "דיילות" על חשבון קופת המדינה, והנה הוא לא עושה זאת.

החברים באיטליה מספרים לי שזה לא בגלל הקפדה על אתיקה או מראית העין, אלא פשוט בגלל שגם ברלוסקוני יודע איזה נשים עלולות להגיע בסוף לגשר הפיקוד אם מקבלים אותן לפי הכללים של נציבות שירות המדינה.

"פורום ארגוני השלום הפלשתיני-ישראלי" שהוקם ביוזמת מרכז פרס לשלום ניהל קמפיין להקפאת ההתנחלות וערב נאומו של ביבי קרא לו במודעה בעיתון להגיד לאובמה כן. בראש הפורום הזה עומד ד"ר רון פונדק, מיוזמי הסכם אוסלו ומנכ"ל מרכז פרס לשלום.

מסיבותיו שלו מתכחש רון פונדק לאחריותו למודעה ולקמפיין, וכך הוא ניסה לתרץ זאת: "אני עומד אומנם בראש פורום ארגוני השלום, שמרכז פרס לשלום נותן לו את האדמיניסטרציה ונכון גם שיצרו איתנו קשר בעניין המודעה הזו, אבל אני עושה זאת כאדם פרטי ולא כמנכ"ל מרכז פרס לשלום".

אתם מבינים: הוא אומנם המנכ"ל אבל את הכל הוא עושה שם באופן פרטי ולכן זה לא מחייב את תפקידו.

לזכותם של "אנשי השלום" הישראלים יאמר שגם כשהיו מנודים ונרדפים בחברה הישראלית הם מעולם לא התביישו בפעילותם ובמאבקם, ולכן ההשתפנות הזו של רון פונדק מביישת ומעוררת חמלה. יותר מכך: מעניין מה יגיד מרכז פרס לשלום כאשר בעוד שנתיים (או בטח פחות) יקום ביבי נתניהו ויסביר לפלשתינים ולעולם שנכון שהוא ראש הממשלה, אבל את הנאום שלו בבר-אילן על הקמת מדינה פלשתינית הוא נשא כאדם פרטי ולכן זה לא מחייב.

מעניין אם מבקרי היין שותים לפעמים את מה שהם כותבים עליו, כי ככה נראתה המלצה על בקבוק יין ברשימה היומית בעיתון:

"יין מקסים ונמרץ.....ניחן בחומציות פריכה ומאזנת המדגישה ניחוחות וטעמים של מינרלים, אשכוליות, ליים, אניס וקונכיות של צדפות. רמזים נאים לפרי הדר חמצמץ ולדשא מתמשכים לאורך זמן. שתו מעכשו..."

התשובה לשאלה אם הכותב רק טעם את "החומציות הפריכה" של המשקה או לגם תחילה את כל הבקבוקים שהיו לו בבית לפני שישב לכתוב, מסתתרת בין הניחוח והטעמים של צדפות וקונכיות לבין הטעם של פרי הדר חמוץ ודשא. יין מצוין. שתו מעכשיו. להשיג בכל בתי המרקחת.

דורית ענבר שהיא המשנה ליו"ר רשות השידור המתפטר משה גביש, התפטרה בעקבותיו בהגדירה את מצב רשות השידור כטרגדיה לאומית. לדבריה אין כל סיכוי לרפורמה ברשות הזו. חבר אליה בהתפטרותו גם חבר הועד המנהל דורון צברי, שהגיע לאותה מסקנה.

לוקח להם זמן להתפטר. הרי איש בציבור לא האמין שתהייה רפורמה ברשות השידור ולא חשוב כמה כסף ייתן לזה האוצר. רשות השידור חולה אבל מסרבת להבריא, עד שראוי לשקול המתת חסד. למען הציבור.

פעם קראו לה "אל-על". חברה ממשלתית בעלת מונופול על התעופה, שנשלטה ע"י 22 ועדים חזקים. חברה ממשלתית מפסידה שמצצה את תקציבי המדינה וסירבה להתייעל. אז שר אוצר בשם שמחה ארליך פשוט לא העביר לה יותר כסף לפעילותה, הביאה לפשיטת רגל והודיע על סגירתה. כשהחברה החזקים ב"אל על" קלטו שבעוד יום אין להם יותר מקום עבודה ושגם את הפיצויים שלהם הם ילכו לקבל מהביטוח הלאומי, הם התיישבו וחתמו מייד על הסכם ההבראה ו"אל על" יצאה לדרך חדשה.

לא תמיד צריך לאמץ את שיטות הניהול הממשלתי הכושל. לפעמים אפשר לעיין גם במודלים שהצליחו.