|
|
חוקים נועדו כדי לשבור אותם. מה, לא? [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
לאחרונה התבשרנו שהכנסת בחרה את חבר הכנסת אורי אריאל מסיעת האיחוד הלאומי לנציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. בוועדה חברים שלושה שופטים מבית המשפט העליון, שני עורכי דין נציגי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת. הנוהג שהיה קיים בכנסת מאז ומעולם קבע שאחד מחברי הכנסת יהיה נציג האופוזיציה וכי נציג זה יהיה חבר סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר. עכשיו קבעה הכנסת שחבר הכנסת אריאל החבר במפלגת אופוזיציה שזכתה בארבעה מנדטים בלבד יהיה נציג האופוזיציה, במקום חבר הכנסת בר-און החבר במפלגת קדימה שזכתה ב-28 מנדטים ההופכים אותה לא רק למפלגה הגדולה באופוזיציה אלא גם למפלגה הגדולה בכנסת.
אין להקל ראש במאורע זה. ככל הנראה, ראש הממשלה פעל ככל יכולתו כדי לסכל את בחירתו של בר-און ולהביא לבחירתו של אריאל. זו אינה רק עסקנות זולה. לא מדובר רק בכוחניות ובציניות פוליטית "רגילה". מדובר כאן בהפרת מוסכמה חוקתית חשובה ומרכזית. מוסכמה חוקתית אינה כלל משפטי מחייב. היא אינה מעוגנת בחוק או בחוקה. למרות זאת ובגלל זאת, היא סימן מובהק לתרבות שלטונית בריאה ולשמירה על כללי משחק לא כתובים. לא במקרה בריטניה היא מולדתו של המונח "מוסכמה חוקתית". בריטניה, שעד לפני כעשור התנהלה ללא חוקה כתובה ועד היום מתנהלת ללא חקיקה רגילה המסדירה סדרי שלטון בסיסיים, שמרה על יציבות חוקתית ומשטרית בין השאר באמצעות פיתוח ושכלול הכלי הנקרא "מוסכמה חוקתית". משנוצרת מוסכמה חוקתית, לא יעלה על דעתו של איש להפר אותה, פשוט מכיוון ש"כך לא נוהגים".
לפי הגישה המקובלת בבריטניה, מוסכמות חוקתיות נוצרות אם מתקיימים שלושת אלה: ראשית, הפרקטיקה הפוליטית פעלה בדרך מסוימת באופן עקבי; שנית, אלו שפעלו באותה דרך באופן עקבי האמינו שהם מחוייבים לכלל בלתי כתוב; שלישית, ישנה סיבה טובה לקיומו של הכלל הלא כתוב. על-פי הקריטריונים הללו, אין ספק שבישראל לא היה קיים רק נוהג למנות כנציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים חבר כנסת מסיעת האופוזיציה הגדולה ביותר. מה שהיה קיים ונרמס ברגל גסה היה מוסכמה חוקתית, לא פחות. כאמור, בחירת חבר כנסת מסיעת האופוזיציה הגדולה ביותר הייתה הפרקטיקה המקובלת מאז ומעולם. בנוסף, אלו ששמרו על הנוהג הזה עשו זאת למרות שיכלו פעמים רבות להפר אותו לנוחותם. הם עשו זאת משום שהם ראו את עצמם מחוייבים לכלל בלתי כתוב. לבסוף, יש לכלל הזה סיבה טובה. הוא מאפשר שיקוף טוב יותר של מגזרים ועמדות אידיאולוגיות בוועדה למינוי שופטים ומונע או לפחות מקטין את הסיכוי לריכוז מסוכן של כח בידי מחנה אידיאולוגי אחד ולמצער הדרת מחנה אידיאולוגי משמעותי. ראש הממשלה התעלם מהסיבה הטובה הזו כשהוביל את הכנסת, ולמעשה את הקואליציה הימנית-לאומנית, לבחירת נציג אופוזיציה בוועדה לא מקרב האופוזיציה האמיתית מהשמאל (היחסי, כמובן) אלא מקרב "האופוזיציה" הימנית-לאומנית אף יותר.
אין בישראל מוסכמות חוקתיות רבות. הפרת המוסכמה החוקתית הנוגעת לאיוש הוועדה למינוי שופטים היא רק סמל לתרבות הישראלית בכלל ולתרבות הפוליטית בפרט, בהן כל מה שלא אסור במפורש בחוק הוא מותר וראוי. זו תרבות חסרת עכבות של מוסר ואתיקה שבה אין הבדל בין השאלה "מה ראוי לעשות" לבין השאלה "מה אני יכול לעשות". באופן ברור ומסוכן, נדמה שהתרבות הזו טבועה עמוק בגנום של הכנסת הנוכחית.
