רקע לנאומים
נאום ברק אובמה בחזונו, נסך תקווה כלשהי בעולם, בארצות ערב, אצל הפלשתינים וגם בציבור בישראל. נאום נתניהו בתגובה, אימץ ביטחוניזם לא מתפשר עם שאיפות לשלום, כמה שנאומו, שהיה בהיר ותוצאה של מחשבה מעמיקה, הוא ריצה את הרוב, גם את המתנחלים וחוגי הימין וגם את חוגי השמאל.
אומנם זה לראשונה הוא הצהיר קבל עם ועולם על "המדינה הפלשתינית המפורזת". עצם הגיית המילים האלה יש בהן משום קביעת תקדים, שבירת טאבו, שעוד תהיינה להן השלכות בעתיד. אך התנאים שהוא הציב להקמתה לצד סירוב על הקפאת ההתנחלויות מעורר מחשבות נוגות לגבי סיכויי התהליך.
נראה ששורר עדיין הלם בעקבות נאומו של נתניהו אצל הפלשתינים ומדינות ערב, כאשר ניצני ההתנגדות לקווים שהציב בנאומו לא איחרו לבוא והם:
א) "גם אם נתניהו יחכה אלף שנים, הוא לא ימצא פלשתיני שיסכים לתוכניתו המדינית" - אמר האחראי על המו"מ ברשות הפלשתינית, סאאב עריקאת,שנחשב מבין המתונים).
ב) בן שיח מתון נוסף ברשות, יאסר עבד-רבו, הציע "להחרים את נתניהו".
ג) חביב האמריקנים סאלם פיאד קבע כי ביבי "הרס כל אפשרות למו"מ".
ד) צוטט גם כתגובה לנאומו של נתניהו, נשיא מצרים מובראק כאומר, "איש במצרים או בכל מקום אחר לא יכול לאמץ את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית...". הנשיא הפלשתיני אבו-מאזן נועד לא מכבר בדמשק עם נשיא סוריה, בשאר אסד. סוכנות הידיעות הסורית "סאנא" דיווחה כי בפגישה עלה המשא-ומתן התקוע עם ישראל. השניים הסכימו כי מדינות ערב צריכות לנקוט בעמדה אחידה נגד מדיניות ישראל, הממשיכה לבנות בהתנחלויות.
בעקבות כל אלה השכל הישר אומר, הבה ונמתין ונראה שגם הזמן יעשה את שלו, אך בשונה מהעבר, המכבש האמריקני התחיל לפעול במלוא המרץ, ונראה שהפעם הממשל האמריקני נחוש בהחלטתו לקיים שלום כאשר בצד מדינת ישראל תקום מדינה פליסתינאים שהיקפה, גבולותיה ואופייה יקבע בהסכמה בין הצדדים.
אך הבה נדמיין את האפשרויות שיכולות להיווצר כתוצאה משני הנאומים המכוננים האלה:
אפשרות א: "מה שהיה זה שיהיה"
מאחר שבנאומו של נתניהו יש לא מעט קשיים ליישום גם מצד הפלשתינים וגם מצד חוגי הימין כמו: אופייה של המדינה המפורזת, סוג הערבויות הבינלאומיות שיינתנו, הקפאת הבנייה או המשך הבנייה, קביעת גבולות הקבע, שלילת זכות השיבה ומעמד ירושלים.
סביר להניח שבלחץ האמריקנים מוקדם ככל האפשר יחלו השיחות בין הצדדים, בלי תנאים מוקדמים, רק מהנקודה שהופסקה מאז ממשלת אולמרט, שוב, מותנה ברצון ובלחץ האמריקני.
השיחות יימשכו זמן רב, ולא יעזרו כל הקצבות הזמן והלחץ מצד האמריקנים. חוגי הימין ילחצו על נתניהו לא לוותר ומצד שני, גם הפלשתינים לא יהיו מוכנים לוותר על בעיות הליבה בסכסוך המתמשך זה דורות, החמאס ימשיך בהתנגדותו ולא יחבור לרש"פ, וגם בעקבות הלחץ הפאן ערבי המופעל עליהם לא לוותר על המקומות הקדושים וזכות השיבה. הזמן יימשך ויחלוף, ובדומה לאחר ועידת אנאפוליס, לא יושגו שום תוצאות מעשיות.
האופוזיציה בשלב מסוים, בשילוב כוחות גם מהימין מסיבותיו הוא, תצליח להפיל את הממשלה באחת מהצבעות האי-אמון, תהיינה שוב בחירות כלליות וחוזר חלילה, יחל הכל מחדש. שוב נאומים מכוננים ושוב משא-ומתן וחוזר חלילה, ומה שהיה זה שיהיה, כאשר גם האמריקנים וגם מדינות האיחוד האירופי ירימו ידיים ולא לפני שיוטלו סנקציות חריפות ואי-תמיכה באו"ם כמקובל בעבר, ובידודה של מדינת ישראל יילך ויחריף.
אפשרות ב': השלמה והסכמה על שתי מדינות לשני עמים
בלחץ מסיבי של האמריקנים והאיחוד האירופי, ובחסות ועידה בינלאומית, יחלו בהקדם השיחות בין הצדדים, במקביל להורדת המאחזים הלא-חוקיים, צמצום המחסומים וצעדי אמון נוספים מצד ממשלת ישראל.
בשיחות אלה בשונה מהעבר, תהיה התקדמות משמעותית. תהיה הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית והסכמה על מדינה פלשתינית מפורזת, על בסיס גבולות הקבע שייקבעו במשותף ובהסכמה וללא זכות השיבה. החמאס החליט מסיבותיו הוא, לשלב ידיים עם הפלשתינים. תוקם ממשלת אחדות רחבה כאשר מפלגת קדימה בלחץ ציבורי כבד תצטרף לממשלה לנוכח הצפוי.
עיקרי ההסכם יהיו: השארת גושי ההתיישבות הגדולים בשטח ישראל, פינוי כל שאר התנחלויות הקבע במסגרת "פינוי פיצוי" לרבות המאחזים הלא-חוקיים, המקומות הקדושים יהיו בינלאומיים, בירושלים, מה שהיה שייך ליהודים יישאר בשטח ישראל, ומה ששייך לפלשתינים יעבור לשטח המדינה שתוקם. המדינה שתוקם תהיה מפורזת למשך 50 שנה כדי להנמיך את חומות האיבה בין הצדדים. בין היתר לא תותר הקמת צבא ולא ייכרתו בריתות צבאיות עם מדינות זרות, ולא יותר סיוע וכניסת צבא זר. לא תותר אחזקת נשק תלול מסלול מכל סוג שהוא, לישראל תהיה שליטה מלאה במעטפת, באוויר, ביבשה ובים, על כל אלה יינתנו וייקבעו ערבויות בינלאומיות מוצקות לישראל, כך שהמדינה הפלשתינית לא תהפוך למדינת חמאסטאן ותתקוף את מדינת ישראל.
רק אחרי 50 שנות פירוז, ייקבע מעמדה הסופי של המדינה על-ידי האו"ם. ההסכם יובא למשאל-עם בפני הציבור בישראל, אשר סביר שיכריע ברובו בעד הסכם זה. ותשקוט הארץ לפחות 50 שנה.
אפשרות ג': מאבק דמים ותוצאותיו
למרות הלחץ האמריקני ושל האיחוד האירופי, הפלשתינים לא מקבלים כלל את תנאי נאומו של נתניהו באוניברסיטת בר-אילן. וחרף המשא-ומתן שהחל ללא כל התקדמות, הגיעו הפלשתינים למסקנה שהחלום להקמת מדינה ריבונית, הולך ונמוג, החליטו לחדש את המאבק ולפתוח באינתיפאדה שלישית במלוא עוזה, גם החמאס מצטרף למאבק ופותח בירי טילים על ערי ישראל, סוריה גם מסייעת באופן אפקטיבי למאבק וגם החיזבאללה בצפון הפעם לא יושב בחיבוק ידיים. הרוגים ופצועים רבים יש מכל הצדדים והרס רב שורר בכל מקום. ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי נוקטים הפעם בשיטה מתואמת על הבסיס "תנו לצדדים להקיז את דמם אולי כך הם יתחילו להבין".
לבסוף, הצדדים מסכימים להחלטת מועצת הביטחון להציב כוח רב-לאומי של 35 אלף חיילים שיחצוץ בין הצדדים, בחסות ועידה בינלאומית יחזרו הצדדים למשא-ומתן אפקטיבי אשר בסיומו ייחתם הסכם כאמור באפשרות ב' למעלה.
קשה מאד כיום לנבא, לאיזו אפשרות אנו הולכים - ימים יגידו.
