השבוע הסתיימה עונת הפסטיבלים התשיעית של עמותת פסטיבל בשקל. במשך חודשים ארוכים עובדת העמותה בקרב קהילות בפריפריה הגיאוגרפית, התרבותית והכלכלית. הפסטיבל עצמו הוא שיאה של הפעילות.

באיזה עוד פסטיבל תוכלו למצוא ערב-רב של צעירים: יהודים וערבים, בני טובים וצעירים קשי-יום, סטודנטים ומשפחות - כולם חוגגים יחד בהפנינג, הכולל דוכנים של עמותות וארגונים, מופעי רחוב ותיאטרון רחוב ומוזיקה - הרבה מוזיקה טובה וישראלית.

הכניסה לפסטיבל עולה רק שקל אחד, זו לא בדיחה ולא תרגיל שיווקי, זה מחיר הכניסה. מסתבר שלרבים גם השקל האחד הזה אינו זניח.

גם השנה ראינו ליד הקופה משפחות בנות חמש נפשות ויותר, כאשר ההורים מתייסרים גם מול הוצאת חמשת השקלים. הם יודעים שבפנים הילדים ירצו ארטיק או שתייה, או אולי מזכרת, והסכום העומד לרשותם מוגבל, מוגבל מאוד. אבל ההורים האלה, דווקא אלה שכל-כך קשה להם, תמיד מוצאים את הדרך להכניס את הילדים. ואז מתחיל המירוץ: להספיק הכל, את כל מה שנמנע בדרך כלל מהמשפחה בשל המצוקה הכלכלית.

הם רצים מאמן קביים אחד לשחקן מאופר אחר, הם עוברים בין כל הדוכנים ולוקחים כל מה שניתן חינם, הם מוצאים מקום קרוב לבמה, וביחד עם הילדים שרים ורוקדים.

נדמה שלכולם ברור שבלי חינוך ובלי תרבות לא תהיה לנו תקומה. כולם יודעים, לכולם אכפת. ובכל זאת - מופעי תרבות נמכרים במחירי עתק, ספרים ותקליטורים עולים עשרות שקלים, ועל מצבה של מערכת החינוך לא צריך להכביר מילים. אז איך זה קורה שיש ילדים שהפעם הראשונה בחייהם שבה הם רואים אמנים על במה או שחקנים מציגים - היא בפסטיבל בשקל? איך זה קורה שמשפחות של אנשים עובדים לא זוכות לבילויים משפחתיים הכוללים גם הצגה, מוזיקה, מופע או הפנינג שאינו מתמצה באוכל?

אולי בגלל שבזמן שנדמה שלכולם ברור שחינוך ותרבות כל-כך חשובים לעצם קיומנו - בעצם רק הדמיון שלנו הוא זה שמדבר.

הרשויות המקומיות קורסות, אז כשסוגרים את ברז המים - למי יש אפשרות לחשוב על מופע תרבות? האלימות גואה, המצוקה גוברת - ואנחנו מתעקשים על תרבות, על חינוך, ועל שאר הדברים שנדמים לאנשים כמותרות.

רבים ההבדלים בין בני האדם לבין חיות, אבל אולי ההבדל הברור ביותר הוא הצורך שלנו במלח ליד הלחם - לא כדי שנשבע, לא כדי שלא נרעב, אלא בשביל הטעם - אנחנו זקוקים למלח, לפרח, לשיר, כאוויר לנשימה.

פסטיבל בשקל הביא גם השנה מעט אוויר לנשימה לתושבי המועצה האזורית גלבוע, לתושבי הקטמונים בירושלים ולתושבי לוד. הציבור הגיע חנוק ומורעב לצרוך את מה שהופך אותנו לאנשים טובים יותר - תרבות איכותית.

הפסטיבל ימשיך גם בשנה הבאה, למרות הקשיים, כי בלי תרבות אין חיים - ותרבות, כמו החיים עצמם, היא זכות בסיסית של כל אדם.