פרשת דרומי - איפה הבעיה?

בבוקר שלאחר שהתפרסמה פרשת דרומי קיימתי את שיעורי השבועי בסמינריון "סוגיות משטר וחברה בעולם הערבי", והדיון גלש גם לאירוע שהתרחש יומיים קודם בחוותו של שי. בסמינריון משתתפים יהודים וערבים, גברים ונשים, וכמה מהסטודנטים הערבים מתגוררים בדרום, כלומר בדווים. חלקם בעיירות וחלקם בפזורה.

הסטודנטים שהתייחסו לנושא, עסקו בשאלות הנוגעות ללקיחת החוק לידיים, שימוש בנשק נגד עברייני רכוש, מצב חוות היהודים "בדרום הפרוע", ומטבע הדברים הוויכוח גלש גם ליחסי יהודים ערבים, מצב התעסוקה בקרב הבדווים, המטרות של חוות היחידים בדרום, ושאלות נוספות הנוגעות לאו דווקא להיבט המשפטי של הארוע.

לאורך השיעור, קבוצה של סטודנטים לא השמיעו קול, לא הביעו דעה ולא לקחו חלק בדיון ובוויכוח. היו אלה הבדווים. הם שמרו על שקט. לאחר השיעור הם ניגשו אלי, והביעו את פליאתם על העיסוק הנרחב בנושא. "איפה הבעיה?" שאל אחד מהם, "מה הסיפור?" שאל אחר. הם בכלל לא הבינו את ההמולה התקשורתית סביב שי דרומי ומעשהו.

כשביקשתי הסבר הם חייכו והסבירו לי שעל-פי הנהוג בחברה הבדווית, מי שנכנס בלילה לשטח מגודר של אחר בכוונה רעה, הוא בבחינת מתאבד, כי לבעל השטח יש רשות מלאה לעשות בו כטוב בעיניו, אפילו לאחר שחדל להוות סכנה, כולל להתעלל בו ולהרוג אותו. זה הכלל, זה החוק וזה המקובל. לכן מה ששי דרומי עשה זה הדבר הטבעי והנכון, בעיקר בעיני הבדווים.

נכון שבעל השטח יכול גם לחוס על חייו של הפורץ, ולמסור אותו חזרה לאביו או לאחיו, ואז הפורץ יהיה חייב את חייו לבעל השטח לעולם, ומשפחתו עלולה להידרש לשלם לבעל השטח דמי כופר נפש של הפורץ. אם בעל השטח מוותר על הכופר, הוא נחשב לנדיב, מכובד ואציל נפש.

אז שי דרומי אולי לא ייחשב כנדיב, אציל נפש ויקיר החברה הבדווית, אבל הוא פעל בדיוק על-פי כלליה של חברה זו, שהפורץ שנהרג הוא אחד מבניה.