חמישה גורמים, בתזמון גורלי, חוללו את השואה: משבר צבאי-לאומי, משבר כלכלי, תכונות אופי המיוחדות לעם הגרמני, קהילה יהודית שהגיעה לשיא ההתערות בחברה ולפסגת ההצלחה, ואישיות פסיכוטית ומהפנטת שהציתה את הפתיל.
גרמניה לא נוצחה צבאית במלחמת העולם הראשונה. סיום המלחמה מצא אותה עמוק בתוך צרפת. כניעתה, בגלל העדר סיכוי לנצח, הולידה את אגדת הבגידה, "דקירת העם הגרמני בגבו" - ע"י המרקסיסטים (היהודים). המשבר הכלכלי של 1929 הוסיף על המכה המוראלית פגיעה חומרית אנושה. באינפלציה המטורפת נזקקו לעיתים למריצה מלאה כסף-נייר לקנות כיכר לחם. במצוקה הכללית היהודים נפגעו פחות. הם הסתגלו למצב החדש ביתר גמישות. האנטישמים הצביעו על נכי מלחמה קטועי גפיים שפשטו יד ברחובות, בעוד נשות מהגרים יהודים שזה מקרוב באו, עטו פרוות וענדו יהלומים.
כמעט כל עמי אירופה נגועים באנטישמיות, וכמה מהם לא פחות מן הגרמנים. גם אנגלים וצרפתים היו בין אבות תורת הגזע. אולם הגרמנים היו יותר צייתנים, יותר קלים להשפעה, יותר שיטתיים וחסרי רחמים מן האחרים – וזה ההבדל בין פוגרום לבין "הפתרון הסופי".
בתקופה הסוערת, בה התכתשו באלימות לאומנים הזויים וקומוניסטים פנאטים – 600,000 יהודי גרמניה היו בשיא הישגיהם בספרות, בעיתונות, בפילוסופיה, בתיאטרון, במסחר ובתעשיה, בבנקאות, בפוליטיקה, במדע, באמנות, ברפואה. הם הגיעו להתמזגות מושלמת בשפה ובתרבות. נישואי התערובת עלו על 40%. במלחמת העולם (הראשונה) נפלו 12,000 חיילים גרמנים יהודים, שיעור כפול בהשוואה לחללי מלחמת השחרור שלנו ויותר יהודים, יחסית, זכו באות ההצטיינות "צלב הברזל", מאשר לא-יהודים. ועדיין, כל המטען הזה היה צריך למטורף בעל כוחות מגנטיים, שפעל על עם הנתון במשבר עמוק – כדי לחולל את הפיצוץ הגדול.
הכל מוסבר, ונותרה רק שאלה קטנה אחת: למה דווקא היהודים? איך שוכנע אחד מעמי התרבות להאמין שקשר יהודי אפל עומד מאחורי הקפיטליזם העולמי והבולשביזם הבינלאומי – גם יחד? איך יכלו להאמין שעמו של אחד מגדולי משורריהם, היינריך היינה, "מזהם" את התרבות שלהם וכי שפע חתני פרס נובל היהודים הגרמנים הורסים את מדינתם מבפנים? ואכן אין זה פלא, שהמעטים שראו את הנולד – נחשבו למטורפים!...
ובמעבר חד אל ארה"ב של ימינו, שברוך השם חסרה שני מרכיבים מתוך הקוקטייל הגרמני הרעיל: אין לה דמות של פיהרר ואין בה מצע של עם בעל תכונות של עדר, נוטה למיסטיקה ולרומנטיקה חולנית, ביחד עם קפדנות רצחנית. נותרו הגורמים האחרים, אומנם עדיין לא בעוצמה של משבר מיידי, אבל בכל זאת במידה מספקת כדי להדאיג.
מאז מלחמת וויטנאם נפגע הדימוי העצמי של האמריקנים כמנצחים ("ווינרס"). גם מה שנראית להם כמלחמת שולל בעירק, ולאחרונה גם באפגניסטן, מעכיר את מצב הרוח הלאומי. על כך נוסף חוסר אונים מול צפון קוריאה ואירן, ועליית אירופה וסין כמתחרות על ההגמוניה בעולם. ושוב מתבקשת השאלה, אבל מדוע אשמים היהודים?
התשובה נעוצה בטעותו של הרצל, שחשב שעצם קיומה של מדינה יהודית ישים קץ לאנטישמיות, וקרה ההיפך: לא רק שהאנטישמיות לא פחתה, אלא היא אף משתמשת ב"אנטי-ישראליות" כהסוואה אידיאלית, המאפשרת לה "ללכת עם" האנטישמיות, אך להיראות "בלי".
כך נולדה הטענה שבגלל עזרתה של ארה"ב לישראל, אויבת הערבים, הושמדו מגדלי התאומים וכי כביכול יהודי אמריקה דחפו את ארצם לפלוש לעירק כדי לשרת אינטרסים ישראלים.
על כך התווסף המשבר הכלכלי העולמי שמוצאו מוול-סטריט, הנחזית כאחוזה יהודית. את הדימוי הזה עוד העצימה המגה-הונאה של מיידוף. חלק גדול מן הנגידים וראשי הכלכלה האמריקנים הם יהודים. אובמה אומנם עוגב על העולם הערבי על חשבון ישראל, אך גם הוא מוקף יועצים יהודים, ואם שיטתו להטביע את המשבר במבול של אשראי אינפלציוני תיכשל, היהודים יואשמו לא רק בשריפה, כי אם גם בכישלון כיבויה. בארה"ב, לצד אופטימיזם זהיר נוכח העליות בבורסה, סובבות אזהרות אפוקליפטיות מפני משבר נוסף, קריטי, לקראת סוף השנה. התרוששות השכבות העממיות וייחוס המצוקה להתעשרותם של אנשי כסף יהודים עלולים ליצור ביחד צירוף מסוכן.
העננים האלה מתקשרים בשמי יהדות ארה"ב לאחר שהגיעה לשיא הצלחתה והתערותה בחברה. שיעור נישואי התערובת עולה על הדגם הגרמני, וכאן כמו שם הם מצטיינים ברפואה, בתקשורת, בתעשיית הסרטים, בכלכלה, במדע, בשרות הציבורי, בספרות. השמות היהודיים הבולטים בכל תחום הם מקור לגאווה וגם לדאגה.
ואכן, מדווחים על התגברות האנטישמיות גם בארה"ב. ידידה נוצרית-ציונית טלפנה. היא חוששת לשלומם הפיסי של יהודים אם המשבר הכלכלי יעמיק. היא גם ציטטה ידיעה על מחנה בניו-יורק, בו מאמנים לוחמי צה"ל לשעבר "כיתות-כוננות", וזאת ביוזמת יהודים אמריקנים מודאגים.
ויש גם יורדים מודאגים. ממדינת מיין הרחוקה, שלפי תיאורו אין אוהבים בה יהודים יותר מדי, כועס רון מייברג על בנימין נתניהו, ומדוע? מפני שסירובו (עד עתה) לדרישת אובמה להקפיא את ההתנחלויות מגביר שם את השנאה לישראל, וממילא את האנטישמיות. המסקנה המתבקשת היא, שההתנחלות של הח"מ בקריית ארבע מפריעה להתנחלותו באמריקה ולא נותר אלא לשאול, מי מביניהם ראוי שיארוז את מזוודותיו כדי שהשני יוכל להישאר בביתו...
ובנימה יותר רצינית: ישראל ידעה להיערך לנפילת המשטר הסובייטי ברוסיה, מתוך תחושת אחריות לגורל היהודים. קשה לתאר היום את הארץ ללא ברכת העלייה מבריה"מ. מה שעלול להתפתח באמריקה לא יהיה העתק של גרמניה או רוסיה, אך עדיין זה אותו המוטיב האנטישמי. הקושי טמון אצלנו: רגילים אנחנו לראות בכל דבר אמריקני מודל לחיקוי ואף להערצה, ונצטרך להתרגל להתייחס בביקורתיות יותר גדולה לחולשות של מעצמת-העל הידידותית, לרבות הריכוז היהודי הגדול בעולם שבתוכה. דאגותיהם דאגותינו.
