השומר בארמון בקינגהאם

לקראת סיום דבריו לעם ישראל ערב פטירתו, קובע משה רבינו עקרון יסוד: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נִפְלֵאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא, לאמר: מי יעלה לנו השמימה ויִקָחֶהָ לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמר: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

פירושים רבים ניתנו לפסוקים אלו. היו מחכמינו שאמרו: גאוותנים שליבם בשמים וסוחרים שעסקיהם מעבר לים, אינם יכולים לגדול בתלמוד תורה. ועוד אמרו חז"ל: אפילו אם הייתה התורה בשמים או מעבר לים - היית מחויב להגיע אליה; קל וחומר כאשר היא מונחת למרגלותיך. להלכה שימשו פסוקים אלו כדי להוכיח שמהרגע בו ניתנה תורה, הסמכות הבלעדית לפרשנותה מצויה בידי חכמים ולא בשמים, לאמר: לא בידי בת-קול ולא בחלומות ולא בהתגלויות נבואיות.

אנו מבקשים לעסוק בפסוק הרביעי: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו", ובעיקר בשלוש מילים - "בפיך ובלבבך לעשותו". לאיזה "דבר" מתכוונת התורה, ומה פירוש שהוא מצוי בפה ובלב? רש"י פירש: "התורה ניתנה לכם בכתב ובעל-פה" ולכן היא כה קרובה אליכם. אך פירושו אינו מסביר את המילים "בפיך ובלבבך לעשותו". הרמב"ן פירש שהדברים מכוונים למצות התשובה, המורכבת מווידוי בפה ומחרטה וקבלה לעתיד בלב. אך התשובה מצויה כמה פסוקים קודם לכן, במילים "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו". לאחר מכן מופיע חזון הגאולה, יש הפסקה בדמות פיסקה סתומה ורק אז פותח משה ואומר "כי המצוה הזאת", כך שקשה לומר שהוא חוזר למצות התשובה.

לכן, נראה יותר לומר שמשה מתכוון לתורה כולה ואותה הוא מכנה "המצוה הזאת". דווקא העובדה שאין פירוט והסבר על מה מדובר, תומכת בגישה שמדובר במצוה כוללנית, אם תרצו - שם גנרי, דהיינו מצוה אחת המקיפה את הכל, וזוהי התורה. כאמור, גם חז"ל הבינו שמדובר בתורה לפי הפירושים שהבאנו: במי מצויה התורה, החובה לעשות כל מאמץ להגיע אליה, הסמכות לפרש אותה.

לאור זאת, עלינו להסביר את המילים "בפיך ובלבבך לעשותו". לכאורה, שלוש המילים הללו מוקשות. אם עוד ניתן להבין את המילה "בלבבך" בכך שיש צורך בכוונת הלב בקיום המצוות (דבר השנוי במחלוקת), מה נעשה עם המילה "בפיך"? הרי רוב המצוות אינן קשורות לפה אלא לידיים, לרגליים ולחלקי גוף אחרים. למשל: בתקיעת שופר המצוה היא לשמוע; בארבעת המינים - ליטול אותם ביד; בעלייה לרגל - ההליכה; בצדקה - נתינת כסף. וכך הלאה כמעט בכל המצוות. ומה פירוש "לעשותו"? הרי רוב מצוות התורה (365 מתוך 613) הן מצוות לא-תעשה. וכאן גם ניתקל בבעיה עם המילה "ובלבבך", שהרי הימנעות ממעשה כלשהו אינה מצריכה כוונה.

המחנך הוותיק, הרב שאול הירשוביץ, הסביר את המילים "בפיך ובלבבך" כסמל לקלות של עשיית המצוות. הפה משמש לדיבור ולאכילה - שתי פעולות בסיסיות של האדם, שאינן כרוכות במאמץ ואפילו יכולות להסב לו הנאה. הלב הוא הסמל לתחושות ולרגשות. אומר לנו משה רבינו: קיום המצוות נובע מתוככם, מן הלב, אך ביסודו של דבר הוא פשוט כמו דיבור ויכול להסב הנאה כמו אכילה. לעיתים נדמה שהמצוות מכבידות על האדם, אך זה רק בהסתכלות חיצונית ושטחית. מי שיורד לעומקה של התורה, לא רק שאינו מתקשה לקיים את מצוותיה - הוא יגלה שהן כמו דיבור ואפילו כמו חשיבה בלבד.

אך מה נעשה עם המילה "לעשותו"? כדי להבין מילה זו, יש לחזור למהותה של התורה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, התורה אינה ספר מצוות. ודאי שהיא אינה ספר היסטוריה או מעשיות. התורה היא ספר מוסר. מטרתה היא לחנך את האדם ולשפר את נפשו. את המטרה הזו היא משיגה בשני אמצעים עיקריים המתחלקים כל אחד לשתי דרכים: מצוות וסיפורים, בהם יש עשה ולא-תעשה. לעיתים התורה מצווה במישרין לעשות דבר מה או להימנע מעשייתו, ולעיתים היא רומזת לנו על המידות הראויות והמגונות בסיפורים שעלינו ללמוד מהם לקח של עשייה או הימנעות מעשייה.

כאשר האדם ניגש אל התורה, עליו להבין שבסופו של דבר - היא מכוונת אותו לעשייה, גם אם לכאורה היא אוסרת עליו דבר-מה. האיסור אינו עומד בפני עצמו ואינו מטרה, אלא אמצעי להביא את האדם לעשות את הטוב. "סור מרע ועשה טוב", קובע המשורר בספר תהילים עוד אחד מעקרונות היסוד של היהדות. לא מספיק להימנע מעשיית הרע; צריך גם לעשות את הטוב. וזהו הסדר: כאשר אדם אינו עושה רע, הוא לא יישאר "ניטרלי" אלא יגיע בסופו של דבר לעשות את הטוב.

הגישה הבסיסית צריכה להיות: האיסור נועד לכוון אותי לעשייה נכונה. אסור לאכול חמץ, כי התורה רוצה שאוכל מצה. אסור לאכול נבלות וטריפות, כדי שאגיע לאכול כשר. אסור לאכול ביום הכיפורים, וכך אטהר את גופי ואתקרב לבוראי. אסור לעבוד בשבת, משום שבכך אני מקדש אותה. כל המצוות הן "לעשותו"; גם כאשר המצוה עצמה היא לא לעשות, מטרתה היא שכן אעשה. ההימנעות מעשיית הפסול, היא-היא עשיית הראוי.

נכון, יש בתורה הרבה איסורים שחלקם כרוכים במאמץ מחשבתי, כספי ואפילו גופני. גם חלק מן הציוויים על העשייה מצריכים מאמצים דומים. אך כאשר משעבדים את הגוף (המסומל בפה) ואת המחשבה (המסומלת בלב) לעבודת הבורא, הכל קל יותר. משל למה הדבר דומה? לשומר בפתחו של ארמון בקינגהאם, המחויב לעמוד על משמרתו בלא לזוז כמלוא נימה. לאדם מן החוץ התפקיד נראה קשה מאוד, אך לשומר המתורגל והמכבד את המלכה, המאמץ הרבה יותר קטן והוא עשוי להפיק ממנו כבוד והנאה.

לאור זאת, פירוש המילים "בפיך ובלבבך לעשותו" יהיה: התורה כולה מכוונת להביא את מקיימיה לידי עשיית הטוב. גם כאשר הדבר כרוך במאמץ, ניתן להתגבר עליו על-ידי דבקות בתורה, בערכיה ובמי שנתן אותה לעמו.