בכתבתה האחרונה של עיתונאית חרדית ב-
ynet, הצהירה, קבל עם ועדה, כי הקהילה החרדית היא קהילה החיה חיים שלמים של התנדבות פיזית וכספית לטובת הכלל, בניגוד לציבור ה"אחר" שעושה פשוט שלוש שנים ודי.
לאור דברים אלו, עולה תמיהה עזה על העזות הבלתי נלאית, והשאלה הראשונה שעולה היא מהו, למען ה', אותו "כלל" שכל החברה החרדית כה מתנדבת עבורו, האם אותם אחוזים ספורים שנעזרים בציוד הרפואי של ארגוני חסד חרדיים, מוגדרים ככלל? מסופקני.
רובה ככולה של החברה החרדית סגורה בתוך ד' אמותיה, ולא מכירה כלל את אותה כלל שהיא כה מתנדבת עבורו. מבלי לפגוע בחריגים, רבים מאותם ארגוני החסד מכוונים ומיועדים בעיקר לאותם נזקקים בתוך החברה שלהם. ואם כוונת החרדים באותה התנדבות למען הכלל, היא בלימוד תורה אינטנסיבי בתוך ישיבות תוך כדי אי-יציאה לעבודה, והסתמכות על תקציבים ממשלתיים וקצבאות, אז תודה, אבל הכלל - מוותר.
לעומתם, הצבא, העומד בכל גבולות המדינה ומקומות אסטרטגיים מבחינה ביטחונית, שומר ומגן גם על עמנואל, ביתר עלית, וכן, אפילו על ירושלים, אלעד ובני ברק.
בנוגע לאותה "התנדבות פיזית", אותו בחור ישיבה שנשלח להסתובב בקטנוע של ארגון "הצלה" באורות מהבהבים, כי הוא לא ממש מוצא את עצמו בישיבה, לא ממש מוגדר בעיני כהתנדבות פיזית, וגם אותו בחור חרדי שזורק אבנים על שוטרים ומסכן את גופו במכות ומאסר, לא יזכה להיכלל תחת אותה קטגוריה. ההשווואה הזו משפילה ומגוחכת, שמספיק לעבור ליד בית לוינשטיין על-מנת לרתוח מכעס על היומרנות. עם כל הכבוד לאותם אלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה, הם חוזרים בצהריים לארוחה חמה בבית. עשרות אלפים אחרים - לא.
ונסיים את מסכת העיוותים במושג "שלוש שנים ודי". ובכן, חרדית גאה יקרה, אולי יש בסביבתך מי שלא מכיר את המושג הזה (ופגשתי חרדים כאלה), אך יש מה שנקרא - "מילואים”... אולי אצל חלק מכם המילה "מילואים" מסמלת רק את עבודת הכהנים בית המקדש, ואצל המשכילים ביותר אצליכם, אולי זה מהווה גם מעין מושג מעניין של ידע כללי, המספר על אורחותיהם הרחוקים של החילונים\דתיים לאומיים. אך בחיי האישיים זה אומר, שלמרות שעברו כעשר שנים מאז גיוסו של בעלי, הוא עדיין מחויב על-ידי המדינה (כן, עוד מושג בעייתי שלא מוכר על-ידי כולם) לצאת לשמור במחסומים ליד ביתך לשבועות ארוכים.
דבר אחד נכון באותו מאמר והוא החוסר באיזה שהיא נימה אפולוגטית. החרדים רואים עצמם כעיקר הצדקת קיום המדינה, עזרתם היא בעצם קיומם וחלילה לסכן קיום מהותי זה על-ידי מלחמות כאלו ואחרות. החרדים, חרדים על נפשם הקדושה ועל טהרת עיניהם ולכן אין להם ברירה אלא להתרחק מאותם מראות פריצות והסכנות הרוחניות בצבא. החרדים, הם האחראים הבלעדיים לשמירה האותנטית של מורשת ישראל בת אלפי השנים, ולכן זה בעצם רצון האל לשמור על גופם הקדוש בישיבות, בעוד אחיהם היהודים ילכו להילחם עבורם.
אבל, היי, את אומרת בגאווה, הם לא פוחדים למות.
ובכן, אני נאלצת לומר שאני כן פוחדת למות, ויותר מכך אני פוחדת על בעלי ובניי, אחיי וגיסיי, אני פוחדת שגורלם יהיה כשל המוכרים לי שהלכו ללא שוב. אך האם ניתן מאותן חרדיות כלל להבין פחד כזה?, פחד עמוק, משתק, מלא חזיונות זוועה ודימיונות תעתוע. אני רק יכולה לתאר לעצמי שלא. זה מאוד קל "לא לפחד" שהתחושה הכי מסוכנת שאתה חווה זה ללכת ברחובות חסרי החוקים של בני ברק...
תודות למציאות הישראלית האבסורדית שבה כוחות פוליטיים משרישים אפליה, לא נותר לי אלא לאחל לכל אם חרדית (במרירות לא מוסתרת) ליל מנוחה, בעודה פוסעת על קצות אצבעותיה לחזות בילדיה הישנים ובבעלה השוקד על תלמודו, בעוד אני אלך להרגיע את ילדי הקורא לאבא במילואים ולהסתיר ממנו את כל הפחדים המציפים אותי.
