ההיפוך המוסרי של ריצ'רד גולדסטון

יש ראיות לכך שהן הכוחות הישראלים והן הפלשתינים ביצעו בעימות האחרון בעזה פשעי מלחמה, טוען הדוח הרשמי של הוועדה מטעם האו"ם. באמצעות כיסוי ציני זה, גולדסטון אינו יוצר השוואה מוסרית בין מחוללי האלימות המכוונת להשמדת עם ובין אלה שניסו להגן על עצמם מפניה, אלא גרוע מכך: הוא מציג את ישראל, קורבנה של תוקפנות זו, כפושעת מלחמה, בעוד שאת הפלשתינים, המחוללים האמיתיים של הטרור – כקורבנותיה. אין מדובר בהשוואה מוסרית, אלא בהיפוך מוסרי.

גולדסטון אינו מכיר בפשעים כאלה מצד חמאס בתוך עזה עצמה – אפילו לא נגד פלשתינים אחרים – כמו הפיכתה של אוכלוסיית עזה כולה לבני ערובה על-ידי מיקום הרקטות ותשתית הטרור בתוך
מרכזיה, בנוסף על שימוש בה כבמגן אנושי.

(לשם הבהרה, גישת הוועדה שונה לגמרי כשהיא קובעת כי התרחשה פגיעה בזכויות אדם, כתוצאה מן האלימות בין פת"ח וחמאס).

גרוע מזה, הוא מציג את התוקפנים הפלשתינים כקורבנותיה של ישראל, ולפיכך נדרשת ישראל לפצות את אלה שתקפו אותה מתוך בתיהם. שום פלשתיני לא נדרש לפצות את ישראל, אפילו שגולדסטון מקבל כעובדה שחמאס ביצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות על יד ירי של אלפי טילים על אזרחיה.

על-מנת להסתיר את העובדה, שמטרתה של הוועדה שהוא עמד בראשה הייתה להביא לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, טוען הדוח שלו בתחילתו, כי המנדט שקיבל מנשיא מועצת זכויות האדם של האו"ם היה "...לחקור את כל ההפרות של החוק הבינלאומי לזכויות האדם ושל החוק ההומניטרי הבינלאומי, אשר ייתכן כי בוצעו בזמן כלשהו בהקשר של מבצעים צבאיים שהתנהלו בעזה בתקופה שמ-27 בדצמבר 2008 ו-18 בינואר, 2009, בין אם לפניה, במהלכה או אחריה".

ובכן זה מוזר, היות שהחלטת האו"ם S-9/1, שנתנה את כתב-ההסמכה לוועדת גולדסטון, ציינה כי עקב התוקפנות הנוכחית, מחליטה מועצת זכויות האדם לשגר וועדה דחופה, עצמאית, לקביעת מימצאים, שתמונֶה על-ידי נשיא המועצה, כדי לחקור את כל ההפרות של החוק הבינלאומי לזכויות אדם ולמשפט הומניטרי שבוצעו על-ידי כוח כובש, ישראל, נגד העם הפלשתיני בכל רחבי הטריטוריה הפלשתינית הכבושה, במיוחד ברצועת עזה הכבושה, וקוראת לישראל לא להכשיל את תהליך החקירה ולשתף פעולה עם הוועדה באורח מלא.

אם כן, כתב ההסמכה של המועצה הגביל במפורש את גולדסטון לחקור רק את ישראל, שלגביה סברה כי היא אשמה בהפרות של זכויות האדם במבצע "עופרת יצוקה", ותנאיו, כפי שנקבעו על-ידי החלטת המועצה, אינם ניתנים לשינוי. ואילו דוח גולדסטון ציטט סמכויות שונות לחלוטין מאלה שבהחלטת המועצה המיוחסת לנשיא, הכוללות את בדיקת כל ההפרות מן הסוג הנזכר שבוצעו במהלך המבצע. גולדסטון עצמו אמר כי שינה את תנאי כתב ההסמכה "בדיון בלתי רשמי". נראה אפוא, כי הוא ונשיא המועצה קבעו הן את המנדט של המועצה והן את תקנות האו"ם, כדי לספק לגולדסטון עלה תאנה, שיסתיר את פשיטת הרגל המוסרית של ההליך כולו.

מתוך שלל העיוותים, הטעויות והטענות האבסורדיות הרבים מספור לאורך הדוח כולו, קופצים לעין מקריאה ראשונית הדברים הבאים:

הטעות הראשונה מצוייה בכותרת עצמה: זכויות אדם בפלשתין ובטריטוריות הערביות הכבושות האחרות: דוח הוועדה של האו"ם לקביעת עובדות בנוגע לסכסוך בעזה.

אלא שעזה אינה כבושה על-ידי ישראל, דבר ברור לגמרי אפילו ממבט חטוף באמנת האג, הקובעת את אמות המידה לכיבוש. הטענה כי עזה עדיין כבושה מלמדת על בורותו של גולדסטון בחוק הבינלאומי – עניין מרשים למדי כשמדובר בפרופסור למשפט בינלאומי – או על כך שאימץ אידיאולוגיה המשתמשת במכוון בקביעות מוטעות כאלה, כדי לשלול מישראל את הלגיטימיות שלה.

בפסקה 27 של הדוח מתאר גולדסטון את עזה כנצורה על-ידי ישראל. הוא אינו מזכיר כלל את גבולה של עזה עם מצרים, שאותו היא מחזיקה סגור. האם גולדסטון בור בגיאוגרפיה מידה שהוא כנראה בור במשפט בינלאומי? לא סביר, היות שהוא גם מציין בפסקה 8 לדוח כי: "המשלחת ביקשה וקיבלה את עזרתה של ממשלת מצרים כדי להיכנס לרצועת עזה במעבר רפיח".

בפסקה 30 של הדוח נקבע, כי "הנתונים שסופקו על יד מקורות בלתי ממשלתיים באשר למספר האזרחים בין ההרוגים הם עקביים למדי ומעוררים דאגה בנוגע לדרך שבה מנהלת ישראל את פעולותיה הצבאיות בעזה".

אך גולדסטון אינו מציין כי ישראל סיפקה נתונים מפורטים על הפלשתינים שנהרגו בעזה, המצביעים על כך שרובם הגדול השתייכו לחמאס או לגופי טרור אחרים. אפילו האו"ם הכיר בסופו של דבר בכך שכ-75 אחוז מן ההרוגים בעזה היו טרוריסטים של חמאס.

בפסקאות 34-33 לדוח אין גולדסטון מקבל כי משטרת עזה, שהיוותה מטרה לתקיפה צבאית ישראלית, הייתה "חלק מתשתית הטרור"; ולכן מתקפה על בנייני משטרה "מהווה תקיפה מכוונת על מטרות אזרחיות, תוך הפרה של החוק הבינלאומי המנהגי, שלפיו על ההתקפות להיות מוגבלות אך ורק למטרות צבאיות".

אלא שעל-פי דיווחו של יונתן הלוי מן "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", מבין 343 אנשי כוחות הביטחון הפלשתינים שנהרגו, 286 זוהו כחברים בארגון טרור (83 אחוזים). 27 לוחמים נוספים, שהיו שייכים ליחידות שהיו במהלך אימון חי"ר, מעלים את המספר ל-313 (91 אחוזים).

הלוי מציין כי תחת הכותרת "משטרה פלשתינית" נמצאים כל גופי הביטחון, הממלאים תפקידי לוחמה וטרור נגד ישראל, וגופי מודיעין ומודיעין מסכל, כמו גם תפקידי שיטור ושמירה על הסדר. אלה ששרתו במנגנון הביטחון הפלשתיני כולו בשנת 2007 ו-2008 השתתפו בפעילות טרור ולוחמה נגד צה"ל.

כמו-כן מביא הלוי נתון נוסף, לפיו ב-27 בדצמבר, 2008, במתקפה על קורס קצינים במשטרת עזה, נמנו 89 הרוגים. מהם 60 (67 אחוז) השתייכו לחמאס, וכמעט כולם היו חברים בפלג הצבאי שלו – גדודי עז א-דין אל-קסאם. מספרם הכולל של פעילי טרור ולוחמים מבין ההרוגים במפקדת המשטרה היה 81 (91 אחוז).

למעשה, גולדסטון עצמו מכיר באפשרות, כי מבין השוטרים בעזה היו גם כאלה שבו בזמן היו חברים בקבוצות פלשתיניות חמושות, ולפיכך – לוחמים, אך למרות זאת הוא עדיין קובע, באופן כלשהו, כי הם היו "מטרות אזרחיות"!

בניסיונו לברר אם חמאס הגן כראוי על אזרחים פלשתינים, אומר גולדסטון בעדינות (בפסקה 35), כי הוועדה נתקלה בהסתייגות מסויימת מצד מרואייניה בעזה לדון בפעולותיהם של הקבוצות החמושות.

"הסתייגות"? כמו למשל הסתייגות מן האפשרות להיות מושלך מגג בניין גבוה? ייתכן כי ניתוקו המוחלט של דוח זה מן המציאות נובע גם מן העובדה, שכחלק מסירובה של ישראל לשתף פעולה, היא אסרה על חברי הוועדה להיכנס לארץ. הוועדה ערכה שני ביקורים בעזה, שאליה נכנסה דרך מצרים, אך את עיקר המחקר שלה עשתה מג'נבה.

מממ....כן, ג'נבה, ביתה של המועצה לזכויות האדם של האו"ם, היא כידוע לכל המקום שאליו בא כל חוקר אובייקטיבי ובעל מצפון, כדי לאסוף ממקור ראשון את הנתונים ואת התיאורים המוסמכים, באשר למה שבאמת התרחש בעזה.

בנוסף, ישנו הטיפול של גולדסטון בהפגזת מרגמות את צומת אל-פקורה בג'בלייה, בסמוך לבית הספר של אונר"א. זהו המקרה שבו, על-פי ההאשמה הידועה לשמצה של האו"ם, ישראל כביכול הפגיזה את בית הספר עצמו והרגה יותר מ-40 אזרחים שהסתתרו בו. בסופו של דבר הודה האו"ם, כי הטענה הייתה שקרית לחלוטין, ושבית הספר לא הופגז כלל. למעשה, ישראל השיבה אש מרגמות אל הרחוב שליד בית הספר, שממנו נמשך הירי, והרגה מספר קטן של אנשי חמאס ומספר קטן עוד יותר של אזרחים, שעצרו ליד עמדות המרגמה של חמאס.

אך גולדסטון קבע בפסקה 688 של הדוח שלו "הוועדה מציינת שאומנם ייתכן כי התקיפה הייתה בתגובה לירי מרגמות מצד הקבוצות הפלשתיניות החמושות, אך רואה פגם באמינות עמדתה של ישראל, נוכח סתירות רציניות ואי-דיוקים עובדתיים". כלומר, הוועדה מתעלמת לחלוטין מן העובדה, שישראל הייתה קורבן לעלילה משלהבת יצרים של האו"ם, שטען כי בית ספרו נפגע ואף ניפח את מספר הנפגעים – שקר שהופץ בכל העולם וליבה היסטריה ואלימות נגד ישראל ונגד יהודים. במקום זה ישראל מוקעת על תגובתה הכאוטית (ללא ספק), בעודה מלקטת את הנתונים לכדי תמונה אמיתית של הארועים.

פסקה 209 של הדוח קובע גולדסטון, כי מאז 1967 נעצרו כ-750,000 פלשתינים בזמן כלשהו על-ידי ממשלת ישראל, וזאת על-פי טענתם של ארגוני זכויות אדם פלשתינים. טענה זו נלקחה ישירות מסהר פרנסיס, מנהל "אדמיר" – ארגון תמיכה באסיר וזכויות אדם. אולם כפי שמציין בצדק האתר "Elder of Ziyon", המספר מגוחך.

על-מנת שהמספר 750 אלף יהיה מדויק, היו צריכים להתבצע 500 מעצרים בשבוע, כל שבוע, מאז 1967. כדי שאכן יהיו 50,000 אסירים כל שנה, היו אמורים להיות כ-1000 מעצרים בשבוע.

המועצה הפלשתינית לזכויות אדם (PCHR) עוקבת אחר מספרם של עצורים ערבים פלשתינים כל שבוע. אם נוטלים לדוגמה את הדוחות השבועיים שלה על מספר העצורים בשני החודשים האחרונים: ב-26.8. – 16 עצורים; ב-19.8 – 28 עצורים; ב-12.8 – 17 עצורים; ב-5.8 – 25 עצורים; ב-29.7 – 14 עצורים; ב-22.7 -21 עצורים; ב-15.7 – 10 עצורים – מספרים אלה אינם מסתכמים בדיוק לעשרות אלפי מעצרים בשנה.

אך עדיין, כמו את יתר הטענות המושמעות על-ידי הארגונים הלא ממשלתיים, דחף גולדסטון הישר לתוך הדוח שלו. (עובדות מוסמכות יותר ביחס למבצע "עופרת יצוקה" ניתן למצוא באתר "מרכז המידע למודיעין ולטרור").

בקיצור, גולדסטון אינו מביא שום ראייה כלל לפשעי מלחמה מצד ישראל. הוא פשוט ממחזר את הטענות של ארגונים לא ממשלתיים עויינים, המפיצים תעמולה פלשתינית בלתי בדוקה כעובדות, ובכלל זה 30 התייחסויות לארגון Human Rights Watch, הארגון האנטי-ישראלי, שגולדסטון עצמו היה עד לאחרונה בחבר המנהלים שלו.

ככזה, את פלשתינים – שהשתמשו בפלשתינים אחרים כבבני-ערובה, שמילכדו את אזורי המגורים של אזרחיהם ושהשתמשו בנשיהם ובילדיהם כבמגן אנושי – נותן גולדסטון פטור. ואילו את ישראל – שניהלה את המבצע כך שכוון בדייקנות מדהימה נגד טרוריסטים הפועלים בתוך מרכזי אוכלוסיה, כשהיא נוקטת כל אמצעי זהירות אפשרי כדי להבטח את החיים האזרחיים, על-ידי כך שהשליכה שוב ושוב עלונים והזהירה בטלפון את התושבים לפנות את בתיהם – מאשים גולדסטון בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

באמצעות היפוך מוסרי כזה ועל-ידי מיחזור של עיוותים, שקרים, הכפשות, טעויות והשמטות, מוקיע גולדסטון את הגנתה של מדינה מפני טרור ומפני תוקפנות המיועדת להביא להשמדתה. הוא גם אינו מכיר בכך שב"עופרת יצוקה" ישראל אכן הגנה על עצמה. באורח מדהים הוא מאפיין בפסקה 1674 של הדוח את מטרות המבצע כך:

"המבצע הולם את המדיניות המתמשכת, המכוונת לקידום מטרותיה הפוליטיות באשר לעזה בפרט ולשטחים הפלשתינים הכבושים בכלל.

מדיניות זו בחלקה הגדול מבוססת על הפרות של זכויות אדם בינלאומיות או גורמת להן. מטרות צבאיות, כפי שצויינו על-ידי ממשלת ישראל, אינן מקבלות אישור על-ידי הוועדה, והן אינן עולות בקנה אחד עם התבניות שזוהו על-ידי המשלחת במהלך חקירתה".

ההשלכות הן שלמבצע "עופרת יצוקה" הייתה "מטרה פוליטית" של דיכוי עזה. אלא שלאמיתו של דבר היו אלה 6000 הטילים שנורו מעזה שהיוו את הסיבה היחידה למבצע, שאליו יצאה ישראל והוא לא היה "פוליטי". הוא נועד להגן על חייהם של אזרחיה. אחרי שהכריז גולדסטון כי אין להבין ולאמוד את השפעתו של מבצע "עופרת יצוקה" בנפרד מן ההתפתחויות שקדמו לו ואשר התרחשו אחריו, ממשיך גולדסטון להשמיט את ה"התפתחות" העיקרית, המסבירה את פעולתה הצבאית של ישראל – הפגזת טילים מעזה על אזרחיה. כך מציג גולדסטון את ישראל כתוקפן ואת חמאס כקורבנות. איזה זדון.

"יצירה" מגונה זו רק תחזק את חמאס ואת הטרור הפלשתיני ותגביר את תעוזתם, בכך שהיא מספקת לג'יהאדיסטים של האו"ם ולסייעניהם אמצעים נוספים ברדיפתם את ישראל, ובכך שהיא תומכת בתוקפיה הרצחניים ומשלהבת את העולם הערבי והמוסלמי לתוקפנות נוספת ולמלחמה.

עם דוח זה איבד גולדסטון באורח מופגן את טענתו לאמינות מוסרית או אינטלקטואלית. על עולם המשפט להוקיעו.