אולי אנחנו בדרך הנכונה - אם אנחנו לא מנצחים במלחמות, לפחות התחלנו לזכות בפרסים: בזכות המלחמות, בזכות הטראומה.
"בופור", "ואלס עם באשיר" ועכשיו גם "לבנון" - שלושה סרטים ישראלים, שלושתם על מלחמת לבנון, שלושתם נעשו שנים אחרי, ושלושתם גרמו לנו לדמוע בגאווה.
נכון ש"בופור" לא זכה, אבל היה מועמד ראוי לאוסקר על הסרט הזר. "ואלס עם באשיר" זכה בכל כך הרבה פרסים, שמספיק שנציין שהביא לנו גאווה. ועכשיו - גם אריה זהב מוונציה ישר ל"לבנון".
שלא תהיה טעות - דמעות של גאווה חנקו את גרוננו למשמע החדשות, דמעות מלאות, עגולות ונוצצות, כמעט כמו אלה שליוו את המלחמה הארורה ההיא.
אלה שהיו חיילים בלבנון של 1982 הם היום הורים, הורים של הצעירים שרוצחים אחד את השני בסכינים סתם כי הם שם, של הצעירים שהורגים את עצמם ואותנו שיכורים על ההגה, שמחרימים אחד את השני, אונסים ופוגעים. חלק מאלה שהיו חיילים בלבנון הראשונה עושים היום סרטים.
איזה מין קולנוענים יצרה המלחמה ההיא אנחנו יודעים - כאלה שזוכים בפרסים.
איזה מן אנשים ייצרה המלחמה ההיא, גם את זה אנחנו יודעים: את דור ההורים של הצעירים שאין להם גבולות, ממש כמו שלישראל לא היו גבולות כשיצאה למלחמה; את אלה שרוצים חברה צודקת אבל מצביעים לנתניהו; את אלה שרוצים שלום אבל לא יוותרו על-אף שעל; את אלה שמגיעים לכיכר בקריאות "די לאלימות" ו"כן לשלום" ולא מהססים לעקוף גם על קו לבן ולחנות "רק לרגע" במקום שמיועד לנכים; וגם את אלה שעד היום לא יכולים לישון לילה אחד שלם ממורא תמונות המלחמה ההיא שחוזרות בכל לילה.
מאז יצאנו לעוד כמה מלחמות, בחלקן כבר נלחמו הילדים של החיילים של לבנון הראשונה. גם את המלחמות האלה לא ניצחנו. איך שלא תסתכלו על זה, אנחנו ממשיכים ממלחמה למבצע למלחמה, לא מנצחים כלום, גם לא מנוצחים. אבל תמיד-תמיד מפסידים: את עצמנו, את השפיות, ולאט לאט גם את הסיכוי לעתיד.
העיקר שמטראומה לאסון, למלחמה ולמבצע - אנחנו אוספים מספיק כאב ליצירות שזוכות בפרסים בעולם.
אולי נשכיל השנה לוותר על הסיכוי לעוד פרס עתידי בתמורה לזה החשוב מכולם - עתיד בצורת שלום.
