יש ויש ברירה אחרת בפרשת גלעד שליט

שוב אנו קוראים עיתונאי - הפעם זה נחום ברנע - הקורא לממשלת ישראל לשלם "כל מחיר" עבור שחרורו של גלעד שליט. השכם והערב אנו שומעים פוליטיקאים, עיתונאים ובעצם כמעט כל זב חוטם, הממלאים את מוחותינו ואת אוזנינו בקריאה כי "אין ברירה, חייבים לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר". העובדה שהקלת סבלו של היחיד עלולה, כמעט בוודאות, לעלות בסבלם, בחייהם או בנכותם של רבים - אינה מעסיקה את הממליצים הללו. העכשוויזם עובד במלוא כיעורו, שטחיותו וחוסר -אחריותו.

אני טוען כי יש ברירה, והיא שונה לחלוטין. היא קשה, אכזרית ומכאיבה, טמונים בה סיכונים, אך היא קיימת: על ממשלת ישראל להודיע בפומבי כי היא חוזרת בה מכל הסכמה, לנוכח סחטנות חמאס ולנוכח הנזק הכרוך בכל עסקה איתו, וכי מעתה ואילך לא תנהל עוד שום משא-ומתן על פדיון שבויים. לא ישולם שום מחיר תמורת החזרתו של שליט, וכך תנהג ממשלת ישראל גם אם יחטפו חיילים או אזרחים ישראלים נוספים.

זה קשוח ואכזרי, וליבי-ליבי לגלעד האומלל ולמשפחתו לשמע הודעה כזו. אבל אין זו דרישה חסרת תקדים או נטולת הגיון, שכן במלחמות הזכורות לנו - מלחמת העולם השניה, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם - הבינו עמים שלמים, האמריקני, הבריטי, הקנדי, האוסטרלי ושאר עמי הברית ולאחר מכן אלה שצבאותיהם השתתפו בחיל האו"ם בקוריאה, כי חיילים וטייסים שלהם מוחזקים בשבי האויב, לעיתים קרובות בתנאים קשים ובעינויים. ואולם, לא שמענו שם אפילו אלפית מהטענות ומההפגנות הנשמעות כאן בפרשת שליט, ולא נשמעה שם צעקה כמו זו של נחום ברנע ואלפי דומים לו, כי "יש לשלם כל מחיר". במלחמת העולם השניה ישבו בשבי הנאצי אלפי חיילים של בנות הברית, חלקם כמעט שש שנים, ואיש מבני משפחותיהם לא התרוצץ בכל העולם ולא דיבר נגד ממשלתו וגער בה על "כשלונה" בשחרור יקירו, כמו שנוהגים נועם שליט והמפגינים "למען" גלעד (ולדעתי הם פועלים לרעתו, למרות שכוונתם טובה).

כל זה שייך להתרופפות המוסר והערכים שלנו. אין מדובר עוד בחייל, היודע מראש כי תמיד קיימת הסכנה כי יהרג (כמו שקרה לחבריו-לצוות של שליט), יפצע ויישאר נכה או יפול בשבי האויב. למרות גיוסו לצבא, אפילו ליחידה קרבית, הוא נשאר "הילד" שצריך לפנק, לתת לו "צ'ופרים" וליילל כל אימת שמישהו מעז להעמידו בסכנה או במאמץ רב.