"שמחת תורה" חל בהמשך ישיר לחג הסוכות והוא שמו העממי של החג שחכמינו כינו "שמיני עצרת" על יסוד האמור בתורה (ויקרא כ"ג): [לד] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה': [לה] בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: [לו] שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: שורש המלה עֲצֶרֶת הוא ע.צ.ר. והמובן הכי ראשוני של שורש זה הוא של הפסקת תנועה, וזהו גם הפירוש הפשוט לשמו של החג בתורה, שנעצור מעשיית מלאכה. אחרי ששת ימי חול המועד סוכות שהיו מותרים בעשיית מלאכות שונות, עלינו לעצור מעשיית מלאכה ליום אחד, היום השמיני מיום א' של סוכות. אבל זה לא כל כך חלק; כי לפי הפירוש הזה גם היומים הראשונים של סוכות ופסח צריכים להקרא עצרת, שהרי גם הם אסורים בעשיית מלאכה.

פירוש נוסף הוא שהעצירה מתייחסת אלינו, לעם ישראל; בשבעת ימי חג הסוכות מתייחסים לאומות העולם, אנחנו מקריבים שבעים פרים לזכותם ולכאורה לא מקריבים שום דבר לזכותנו. מגיע גם לכם, אומר הקב"ה (במדבר כ"ט): [לה] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבדָה לֹא תַעֲשׂוּ. כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנו אמר בבקשה מכם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם. אז נכון שעצורים מעשיית מלאכה, אבל לא זה מה שהעניק לחג הזה את שמו; את השם עֲצֶרֶת קיבל החג הזה, בזכות עיכוב בני ישראל, עצירתם יום אחד נוסף לשמוח עם ה' לאחר שנשלמה ההתייחסות לאומות העולם. לפירוש זה, העֲצֶרֶת היא עצרת עם. אגב, אומות העולם לא גילו כלפינו הכרת טובה על יחסנו החיובי כלפיהם, ועד היום יש תופעות מוזרות של התגברות הניסיונות לפגוע בנו דוקא בסמיכות לחג הסוכות, אבל זו פרשה בפני עצמה.

עוד פירוש הוא מלשון יוֹרֵשׁ עֶצֶר, שזהו עניין המלכות. כלומר, ביום הזה מתגלה לעין כל כי ה' יתברך הוא מלכנו ואנחנו עמו. לפי זה יוצא ששמיני עצרת שהוא החג האחרון בחודש השביעי, סוגר מעגל שנפתח בראש השנה, בחג הראשון שחל ביום הראשון של החודש השביעי. העבודה שלנו בראש השנה הייתה לקבל עלינו מחדש את מלכותו יתברך, הרי בכך נפתח מחזור החגים של החודש הזה, ובסיומם מתגלה שאכן ה' יתברך הוא מלכנו. תהליך שנמשך עשרים ושנים יום כאשר במהלכם חגגנו גם את יום כפור וסוכות, כיצד הם משתלבים בתהליך הזה? מה התפקיד שכל אחד מהם ממלא בדרך להשלמת קבלת מלכותו יתברך בשמיני עצרת?

אגב, מן הראוי להביא כאן פירוש נוסף למלה עֲצֶרֶת, פירוש חסידי (שם משמואל): והנה, עֲצֶרֶת היא מלשון קליטה כמבואר בכתבי האר"י ז"ל. הכוונה היא להפנמה, השלמת תהליך רוחני: וכמו שהקליטה בגשמיות היא שתהי' התאחדות בעומק ובפנימיות, כן היא הקליטה הרוחנית, שֶהַקַּבָּלָה ונדבת הלב יהיו בעומק הלב. כלומר, תכליתו של היום הזה היא שכל מה שקיבלנו על עצמנו בראש השנה (את מלכותו יתברך) ביום כפור (שלא ניכשל שוב בחטאים) ובחג הסוכות (אחדות ישראל בפועל) שכל אלה יקלטו אצלנו סופית בשמיני עצרת. בראש השנה התפללנו לה' מעומק הלב, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' (תהלים ק"ל). ביום כפור ייחלנו שתתקיים בנו ההבטחה (ויקרא ט"ז): [ל] כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. לצורך כך התעלינו למדריגה של מלאכים שאינם אוכלים ואינם שותים, התנזרנו מכל ענייני העולם הזה ועסקנו אך ורק בקדושתו יתברך. כמו המלאכים. לכאורה, מה עוד יש יותר מזה?

אלא שהמדרגות הנ"ל, אליהן זכינו להגיע בראש השנה וביום כפור, עדיין אינן התכלית כי מדובר בימים מיוחדים שבהם האור האלקי מוקרן אלינו ומקל עלינו את ההתחברות אליו, וביחד עם זה מדובר גם במאמץ חריג מצידנו וזה לא משהו שאפשר להמשיך אתו כל השנה. רק שבכך הוכשרנו לשלב הבא: (ויקרא כ"ג): [מ] וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: [מב] בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת: ביטויים מעשיים לאחדות ישראל, אחדות שיכולה להתקיים רק על בסיס העובדה שכולנו עבדים לה' כפי שהכרזנו בראש השנה, והעובדה שמתנתקים מענייני עולם הזה כמו ביום הכפורים. זהו בסיס כפול שמאפשר להגיע לשמחה אמיתית, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, בחג הסוכות. וזה עוד לא מספיק, כי נדרשים למאפיינים חיצוניים, סוכה וארבעת המינים לביטוי האחדות. מה שצריכים זו אחדות נשמתית, כזו שמעבר לכל ביטוי גשמי/חיצוני, וזהו עניינו של שמיני עצרת/שמחת תורה.

בצמיחה מתמדת

בחודש השביעי אנחנו עלולים להרגיש שבעים מדי מעומס החגים הנוחתים עלינו ברצף צפוף. הרצף הזה, לכאורה, אינו מותיר לנו זמן להתבונן, לעכל ולהפנים את המסרים של החגים השונים, מסרים שאמורים ללוות אותנו לאורך השנה כולה, עד שיחול אותו חג באותו תאריך בשנה הבאה. אלא שהמצוות שמוטל עלינו לעשות בחגים, כל חג לפי עניינו, מהוות מעין תרגול המאפשר לנו להתקדם בהדרגה בתהליך ההפנמה, עד לשמיני עצרת שהוא מלשון קליטה כנ"ל. ביום הזה נקלטים אצלנו בפנימיות כל השלבים שעברנו מראש השנה ואילך, שעל כן השמחה בו פורצת את כל הגדרים המוכרים לנו. את אותן מחיצות פנימיות שמונעות אותנו מחשיפה אמיתית של עצמנו וממילא מונעות התחברות אמיתית שלנו לזולתנו. השמחה הזאת מתבטאת בריקודים בלי סוף עם ספר תורה, אותו ספר שבו ברא הקב"ה את העולם והוא המקשר בין יהודים באשר הם.

נו, מה הלאה? השיא של כל השיאים זה שמחת תורה, יש עוד לאן לחתור אחרי שהגענו לשיא הזה? ממשיך השם משמואל: אך עדיין אין זה התכלית, רק הגידול והצימוח של אחרי כן; היינו שהקבלה באה אחרי כן לכלל מעשה. וכמו ביאת הנשמה לזה העולם, שהעיקר שיבואו כחותיה לפועל. ואם נשאר בכח - אין זה כלום, כן היא הקבלה שהיא הקליטה, אם לא יבוא אח"כ לכלל מעשה - אם כן, הרי הוא נשאר בכח לבד. כלומר, עלול להיות שכל מה שהשגנו וקלטנו בחודש החגים כולו, כל המדרגות הרוחניות ששיאן בשמחת תורה - הכל ישאר נעלם בנפשנו ולא יתבטא בפועל, אומר השם משמואל. ואנחנו נוסיף שעלול להיות גרוע מזה, שאחרי השיא תבוא נפילה חלילה. הרי זה מה שקרה זמן קצר לאחר שקיבלנו את התורה במעמד הר סיני, עשינו את העגל.

ההבדל בין חג השבועות שבו קיבלנו את התורה ולאחריו נכשלנו בחטא העגל ובין שמחת תורה, היום בו מסיימים את התורה ומתחילים מחדש, הוא ההבדל שבין צדיקים לבעלי תשובה. הצדיק מנהל את חייו בתוך המסגרת שקובעת לנו התורה ואינו חורג ממנה. העובדה שאינו חורג מן המסגרת כלפי מטה, זה ברור וזה טוב, אבל גם כלפי מעלה הוא אינו נוטה לחרוג וזה פחות טוב. לעומת זאת, בעל תשובה הוא צדיק, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים (ישעיהו ס') שנכשל, הוציא את עצמו מן המסגרת שקבעה לנו התורה ובכך ניתק כביכול את הקשר שלו עם בוראו. זה בדיוק התהליך שאותו חווינו בין שבועות לחטא העגל ארבעים יום אחר כך; היינו צדיקים בשישי לסיון, במעמד הר סיני והרשענו בי"ז בתמוז, היום בו עשינו את העגל. בכך חרגנו מהמסגרת לגמרי, ועל-פי טבע אין תקנה לחריגה כזאת.

אמנם על-פי טבע אין תקנה, אבל יעודו של עם ישראל הוא לחשוף את העובדה שגם מה שנראה כטבע הוא אלקות, מעל הטבע, ה' הוא האלקים. א-להים = 86 = הטבע. י-ה-ו-ה, הוי'ה, היה הווה ויהיה בו-זמנית - זה מעל הטבע וזו הפנימיות של הטבע = א-להים. אנחנו אמורים לחיות במודעות הזאת תמיד, לחיות בתוך הטבע אבל מעליו. כל זמן ששומרים על המסגרת שקבעה התורה, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. נמצאים בתוך מסגרת הטבע. בקדושה, אבל בתוך המסגרת. כאשר נכשלים, חורגים מהמסגרת כלפי מטה, הדרך היחידה לחדוש הקשר עם ה' יתברך היא בחריגה מן המסגרת כלפי מעלה, להתחבר להוי'ה שהוא האלקים. וזהו היחס שבין שמחת תורה ובין שבועות, בין צדיקים לבעלי תשובה.

בשמחת תורה קוראים תמיד את פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה. בסוף הפרשה יש מעין סיכום פעילותו של משה רבנו והיא מסתימת בפסוק: [יב] וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. (רש"י): לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (דברים ט'): וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות ל"ד): אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ, יישר כחך ששברת: לכאורה, מדובר הרי בגנותם של ישראל, תזכורת כואבת או לפחות מביכה לכשלון נורא, איך זה שהתורה בוחרת לחתום את עצמה בעניין כזה? הרי הפרשה כולה נקראת בְּרָכָה ותוכנה הוא ברכותיו של משה לכל שבט בפרט ולעם ישראל בכלל, לא יכלו למצוא משהו יותר חיובי לסיים בו את התורה? מסתבר שאין בעולם דבר יותר חיובי מעצם האפשרות לקום אחרי נפילה כזאת ואף לעלות למדרגה גבוהה יותר מזו שהיינו בה טרם הנפילה. זוהי מעלתה של התשובה ומעלתם של בעלי התשובה, החריגה מן המסגרת כלפי מעלה.

בעל תשובה אמיתי, לעולם אינו מסתפק במדרגה אליה הגיע. מחשש שמא יפול שוב חלילה, הוא חותר תמיד כלפי מעלה. וזה מה שרומז השם משמואל באמרו שהתכלית היא הגידול והצימוח של אחרי כן. כל הזמן לחתור קדימה, לצמוח ברוחניות עוד ועוד.