אין זה סוד כי נפשו של הציבור נקעה מהתנהלות פרטים מסוימים בקהילה האקדמית הישראלית העושים משרותיהם ותגמוליהם הנדיבים קרדום לחפור בו ביוצאם כנגד מדינתם, מוסדותיה וערכיה בשם רעיונות אוניברסלים תלושים. אין זה גם סוד כי לבידודה הבינלאומי של מדינת ישראל במקומות מסוימים בעולם אחראים אנשי אקדמיה ישראלית הנדים בעולם ומוציאים דיבתה של מדינתם רעה ועד כדי הטפה נחרצת לבידודה והחרמתה.
בנוסף, אין זה סוד כי העצמאות האקדמית המוקנה למוסדות האקדמים מנוצלת על-ידי אותם האקדמאים על-מנת לתגמל עצמם בנדיבות מפליגה על חשבון הציבור ומשנוצרים כמובן גרעונות אדירים, יוצאים אלו בתחנונים לציבור לעזרה נוספת בבחינת "זעקת הקוזק הגזלן".
התנהלותם של המוסדות האקדמים המנוהלים על-ידי עצמם, עבור עצמם ובעד עצמם הינה שערוריתית, חסרת סדר ומוסר ציבורי תקין. עם זאת מתירים לעצמם פרטים בציבור זה לקום ולהטיף לנו לכולנו מוסר בבחינת "מה שמותר למורה אסור לתלמיד", אנו לטעמם הם התלמיד.
ללא ספק נימצאים אנשים הגונים וישרים בקרב ציבור האקדמאים במדינת ישראל אך בחיים כמו בחיים, מאז שחר ההיסטוריה קובע מיעוט קיצוני את סדר היום החברתי, הביטחוני, הפוליטי, המדיני והמוסרי בעבור כלל הציבור. הרי איננו מעלים בדעתנו כי כל המחזיקים באמונת האיסלאם הינם מטורפים "שהידים" מתאבדים. לכל הבקיא באורחות האיסלאם ברור הוא כי רובם של המחזיקים באמונה זו הינם אנשים חיובים ושוחרי שלום. התנהלות הקיצונים שבהם היא המקבעת במוחנו את התדמית הקיצונית ההרסנית של הכלל. לא כל היהודים הם מיידוף האמריקני כמו גם עוד אי אילו מבני עמנו המשוללים מוסר ציבורי כמותו, אך בציבור כבר ניקבעה המחשבה כי כל היהודים נוכלים תאבי ממון ושלא בצדק במובן. כך גם בשטח האקדמי. מיעוט קולני, משולל מוסר בסיסי, משולל הבנה באשר לשורשי הסיכסוך במזרח התיכון, מיעוט אשר ברובו נידבק בחידק הטורף של האוטו-אנטישמיות, משתלט על השיח האקדמי ומחריש כל הבעת דעה הנוגדת דעתו.
העברת שיעורים בידי מרצים מסוימים בכלל האוניברסיטאות במקומותינו הפכו שווי הערך של הטפה אנטי-ישראלית קיצונית הנערכת במסגדי 'אום-אל-פח'ם' בידי מטיפי "הפלג האיסלאמי הצפוני" (וגם הדרומי). אותם מרצים עושים שימוש בסמכותם הפדגוגית על-מנת לכפות הגיגיהם ורעיונותיהם האנטי-יהודים, ציונים ודמוקרטים על תלמידיהם. מדוע שונה הדבר מכל בעל סמכות הכופה תאוותו על עובדת הכפופה לו? הללו כולם אונסים פרטים בסביבתם למלא תאוותם תחת מטרית סמכותם. הנימוק הניפתל והנכלולי כי כל זאת כלול במסגרת "החופש האקדמי" הינו מופרך לפי כל אמת מידה, אוניברסלית, פדגוגית ואקדמית. האם החופש האקדמי מתיר לכפות, לאנוס דעותיהם ומחשבותיהם של סטודנטים להתישר בהתאם להגיגו הפרטיים בלבד של המרצה?
קיימים גופים שונים בעולם הנופלים כמוצאי שלל רב על מרצים מהאקדמיה הישראלית, אלו המוכנים לקבל כספי שלמונים על-מנת לשוטט בעולם, להכפיש ולהשמיץ את מדינת ישראל וחמור מכך, לקרוא לחרמות על אותם מוסדות ממש בהם הינם מלמדים ומהם מוציאים הם לחמם. עצם הפירכה המוסרית שבפעולתם זו אינה נוגעת בנפשם של המסיתים. אדרבה, באם הדחק המוסרי שבהתנהלות מדינת ישראל כה כבד עליהם הר כגיגית, יתכבדו אלו, ייתפטרו ממשרותיהם המתוגמלות על-ידי אותה המדינה אותה הם כה נלהבים להוציא דיבתה רעה וכאנשים פרטיים יחצרצו הגיגיהם על כל גבעה ותחת כל שיח כמוש. אנו כבר נדאג כי זכויותיהם להבעת דעות חופשית (זו הנימנעת על ידם מתלמידיהם) תישמר להם במסגרת ההליך הדמוקרטי. אנו לא נחסום השור בדישו.
אין באמור לעיל לכוון לכך כי הפרטים בין המרצים באקדמיה אינם רשאים וזכאים להחזיק בדעה משלהם, הן זו התואמת את הקונצנזוס הלאומי והן הנוגדת לו. מאידך-גיסא, הגבולות האדומים האקדמים לכך ברורים בתכלית, כמתואר לעיל.
כעת, באים הללו באקדמיה ומתנים צרותיהם בפומבי באשר לירידת האמון הציבורי באקדמיה הישראלית. ירידת אמון זו ביטויה הוא בסופו של יום בתחושת אי נוחות-ציבורית-נכוחה באשר לתקצוב המוסדות האקדמים. ראשי מוסדות אלו אינם מפנימים את העובדה כי החגיגה נגמרה, כי גם על האקדמיה חלים כללי בני-אנוש אשר גם "החופש האקדמי" אינו יכול לסלקם כבלתי רלוונטים. נהפוך הוא, במקומותינו, באופן בו מתנהלת האקדמיה הישראלית, הפכה היא את עצמה לבלתי רלוונטית.
מגדל השן האקדמי אשר כה מרבים לדוש בו אכן שריר הוא וקיים. אנשי האקדמיה אינם רואים דבשתם, סומים הם להוויות העולם והארץ. עדיין לא הפנימו כי שימוש פסול בכספי ציבור, תיגמול פרוע של עצמם על חשבון הציבור בלא שנידרשים לדין וחשבון על כך, הביא מים עד נפש.
בלא שנשים מחסום בפני אותם אנשי אקדמיה המוציאים את דיבת הציבור רעה בעוד אותו ציבור, בלא שהלה נשאל לדעתו על כך, מממן את מחייתם וצרכיהם של המשמיצים בנדיבות רבה, לא נוכל לתקן את קילקולי ההשכלה הגבוהה הנובעים מכך. כאשר ראשי האוניברסיטאות בשם המושג החבוט והנדוש עד לזרא "חופש אקדמי", אינם טורחים להכהות במשמיצים ולקראם לסדר או במקרים קיצונים, להיפטר מהם, לא נוכל לתמוך יותר באותן הליכות אקדמיות הנוגדות את אושיות קיומנו כעם וכלאום יהודי בארצו.
לא הציבור הוא שהביא את הבוז והמיאוס מהאקדמיה הישראלית על עצמה. זו האקדמיה בהתנהלותה חסרת האחריות המוסדית, הציבורית והלאומית היא שהמיטה את הצרות אותן חווה, על ראשה.
אהרון רול
amroll@rogers.com www.aaronroll.com [קישור]/
[קישור] [קישור] Democracy chapters.pdf
