תוכניות טלוויזיה, כמו זו
ששודרה בטלוויזיה הטורקית, המתארת את חיילי צה"ל כרוצחי ילדים בכוונה ובדם קר, אינה חדשה במזרח הערבי. כמותה שידרו בכל הטלוויזיות הערביות בעבר. אבל, להבדיל מטורקיה, דאגו מנהיגי ערב המתונים להרחיק עצמם מהעלילה. נשיא מצרים היה משתמש בערכינו הדמוקרטיים כדי להטיח בנו שאין לו שליטה בתקשורת ושאין לו יכולת להגיד לטלוויזיה מה לשדר. למרות שהיה ברור שנשיא מצרים מיתמם הרי לא יכולנו לדרוש ממנו להיות "לא דמוקרטי" כביכול. יחד עם זאת, נשיא מצרים עצמו לא עסק בעצמו בהסתה נגד ישראל.
במקרה של עלילת אנקרה, ראש ממשלת טורקיה טאיפ ארדואן עצמו, בביקור בדובאי ביום שני האחרון, האשים את ישראל ב
"הפצצת ילדים פלשתינים בפצצות זרחן". עלילת אנקרה אינה אלא המשך ישיר מדוח גולדסטון, פרשת מוחמד א-דורה, הפרוטוקולים של זקני ציון ועלילת דמשק. עמדתו הפומבית של ראש ממשלת טורקיה היא משמעותית בתהליך המתמשך של דה לגיטמציה למדינת ישראל המקבל ממד של איום אסטרטגי אמיתי.
התפנית הטורקית אינה טקטית אלא אסטרטגית. כחלק מנטישת מורשתו של כמאל אתאטורק - חילוניות עם הפנים לאירופה, חזרה טורקיה, בהנהגת המפלגה המוסלמית, לפאן עותמניות מוסלמית עם הפנים למנהיגות מוסלמית ומזרח תיכונית. מנהיגות שאינה מתיישבת עם ידידות עם ישראל. ייתכן שהמכשולים הבלתי עבירים בצירוף טורקיה לאיחוד האירופי האיצו את התהליך, אבל התאסלמותה מחדש של טורקיה היא חלק מההקצנה של כל העולם המוסלמי - כדי רבע מהאנושות.
היחסים עם טורקיה היו מושתתים על שילוב אינטרסים עם הממסד הצבאי הטורקי, שאיבד את עצמאותו ואולף לחלוטין על-ידי הדרג המדיני. הממסד הביטחוני היה מעוניין בטכנולוגיות הצבאיות הישראליות. התפנית בטורקיה הורידה מעל סדר היום את האפשרות שטורקיה תוכל להיות שותפה, בעתיד הנראה לעין, לטכנולוגיות היותר סודיות של ישראל מהחשש המאוד מוצדק שטורקיה תעביר את כולו או מקצתו לאירן ולסוריה, איתן יש לטורקיה יחסים הולכים ומתהדקים.
מדיניות ההסברה של ישראל, גם בנושא דוח גולדסטון, מתבססת על מגננה הסברתית. הדוח מעוות, מקורותיו עוינים את ישראל ונתוניו לא בדוקים, והדוח מעורר הקצנה ומרחיק את השלום. עוד יותר בולטת המגננה במקרה של טורקיה. ידיה של טורקיה מגואלות בדם לא רק מטבח העם הארמני לפני 95 שנה, אלא בהרג, גירוש ופינוי של מאות אלפי כורדים, המכונים בטורקיה "טורקים הרריים", במזרח טורקיה בשנות השמונים. פלישות לעירק במרדף אחרי כורדים הן שגרה מבצעית בטורקיה. הגדרה עצמית מיועדת לפלשתינים בישראל ולא לכורדים בטורקיה. בעצם ימי מבצע עופרת יצוקה הפציצה טורקיה חמש פעמים בתחומי עירק, מה שהם כינו בסיסי מחבלים. איש אינו יודע מי הופצץ באמת והמקור היחיד זה הדיווחים הרשמיים של מפקדת הצבא באנקרה. קשה להאמין שמכל צבאות העולם הטורקים הם היחידים שלעולם לא טועים בזיהוי או פשוט מפספסים, וכי באמת כל ההרוגים הם מורדים כורדיים ושאין בהם, חלילה, גם ילדים, זקנים או נשים.
בתגובת הדוברים הישראלים ניכרת זהירות בכבודה של טורקיה. שר הביטחון מציע לא להתלהם,
ציפי לבני מזכירה לטורקים שהקשרים עם ישראל חשובים גם להם, ושר החוץ אומר ש"זה לא ראוי בין מדינות ידידותיות", כאילו שיש נסיבות שההתנהגות הטורקית כן ראויה. מדינת ישראל חייבת להבין שטורקיה הידידה היא נחלת ההיסטוריה. טורקיה אינה אויבת, אבל זה זמן שמדינה זו עוינת במובהק והתהליך שמעתיק את טורקיה למזרח ולחיק האיסלאם אינו מותנה או מושהה בגלל אמירה ישראלית כזו או אחרת. אין לישראל מנוס מלהזכיר לטורקים שקופת השרצים על גבם גדולה בהרבה מונים ומזוויעה פי כמה - לא כדי לשכנע את הטורקים אלא כדי להזכיר לעולם.
