מאה ועשרים שנה נמשכה בניית תיבת נח; לכאורה, זה הרבה מדי זמן לביצוע המשימה הזאת, מדוע בכל זאת לקח כל כך הרבה זמן? את השיקולים של הבורא יתברך בעניין זה מגלה לנו רש"י: עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. כך כביכול אמר לעצמו הבורא יתברך. כלומר, הרעיון היה שאנשי הדור הרשעים יראו את נח מתעסק בבנייה זמן ארוך כל כך, יתעניינו אצלו במה הוא משקיע את זמנו, הוא יספר להם על המבול הצפוי והם יעשו תשובה וינצלו. מכאן נראה שהמסר הנצחי של התיבה הוא רעיון התשובה, ממילא יש להניח שגם כל יתר הפרטים ופרטי הפרטים שמסופרים בתורה שבכתב ושבעל-פה, כולם מתכוונים להנחות אותנו בנתיב התשובה הנכונה. לא נוכל להקיף הכל במסגרת זו, אז נסתפק בדוגמאות ספורות ומהן נלמד לכל יתר הפרטים. ומי שירצה להעשיר את התבוננותו בפרטים נוספים - יפנה אל הכותב ובע"ה אשלח לו את המקורות.

לפני כמה שנים הבאנו, בעיבוד חופשי, מדרש המתייחס לזוגות שנכנסו לתיבה. הפעם נביא את המקור (מדרש תהלים) כאשר חלקו בתרגום (בלי עיבוד) חופשי: אמר ר' לוי, בשעה שאמר הקב"ה לנח שיכניס שנים שנים מכל מין ומין לתיבה, באו ונכנסו כולם לתיבה, (בראשית ז) [ט] שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה; נכנסו כל אחד ואחד וזוגו עמו. בא השקר וביקש להיכנס; אמר לו נח, אינך יכול להיכנס אלא אם כן תתחתן קודם. הלך השקר לחפש בת זוג, פגע בִּפְחָתָא; אמרה ליה, מנן את אתית? (פגש בפחתא [ - צרור נקוב, חור בכיס] ושאלה אותו מהיכן הוא בא). השיב שבא מהתיבה כי לא הניחוהו להיכנס בלי בת זוג, אולי תסכימי את להיות בת זוגי? ומה ארוויח מזה? שאלה הפחתא. כל מה שארוויח בשקרים שלי, יעבור לידייך, הבטיח השקר. חתמו על הסכם ונכנסו לתיבה. מאז, כל מה שהרוויח השקר, הפחתא ביזבזה. יום אחד ביקש לדעת מה קורה עם הרווחים שצבר והתברר שאין כלום. איך זה? שאל השקר. והרי זהו ההסכם בינינו, זוכר?!

אפשר לחקור אם השקר דיווח אמת לפחתא או שעבד גם עליה, אבל לענייננו, מה הסיפור הזה על השקר שנכנס לתיבה, הרי בפירוש כתוב: [טו] וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. לשקר יש בשר? הרי ידוע שאפילו רגליים אין לו, אז מה הרעיון שנכנס לתיבה? הבעל שם טוב מפרש שהוראת הקב"ה לנח: בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה, רומזת לתיבות התורה והתפילה, שאליהן צריך יהודי להיכנס בכל לבו כדי להינצל ממבול הטרדות של העולם הזה המאיים להטביעו. כמובן, זו גם סגולה נפלאה להינצל מיצר הרע המושך את האדם לתענוגות העולם הזה כדי להרחיקו מבוראו. אבל גם לאחר שנכשל האדם, והתרחק מהקב"ה, תקנתו היא בתשובה, כניסה מעמיקה ומתמדת לתיבות התורה והתפילה.

כדי שזה יקרה הוא חייב להיות בביטול מוחלט לבורא יתברך, ביטול הרמוז במשך בניית התיבה, מאה ועשרים שנה, ימי חייו של משה שאמר על עצמו "ונחנו מה". משה גם אמר "ואם אין - מחני נא" מסר עצמו להצלת בני ישראל לאחר שחטאו בעגל. כלומר, לא הייתה לו שום מודעות עצמית, רק מודעות של מילוי שליחותו לטובת עם ישראל. לכן "משה אמת ותורתו אמת" לנצח. "מחני" זה צירוף אותיות "מי נח" נח היה אמור להתחבר למדרגה של משה, לאמת המוחלטת, כדי להניע את בני דורו לתשובה אמיתית, וזהו אחד הרמזים במאה ועשרים שנות הבנייה. הצלחתו של השקר להיכנס לתיבה עשויה להסביר בדיעבד הן את העובדה שנח לא הצליח לשכנע את שכניו לעשות תשובה והן את הכשלונות שהיו להם לאחר שיצאו מן התיבה.

נח בנה את התיבה מקרשים (בראשית ו), [יד] עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. המבול היה (בראשית ז) [יא] בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ ואז נכנסו לתיבה. השקר הצליח להסתנן אל התיבה ובכך שיבש את הקשר התקין בין הנבראים (שבתיבה) ובין בוראם. ומעניין ששקר, וגם קרש וקשר = 600 = שנות חייו של נח בעת שנכנס לתיבה. אבל 600 זה גם חמש פעמים שנות חייו של משה, 120x5, מה הקשר? ובכן, המבול מחה את כל היקום שברא א-להים בששת ימי בראשית. מספר הצירופים האפשריים בשם א-להים הוא 120. כפול חמש האותיות של השם עצמו = 600. לפי פירוש הבעש"ט שהבאנו לעיל - הכניסה לתיבה אמורה להיות מוחלטת, מודעות מלאה שהוי'ה הוא הא-להים, ואז זו תשובה אמיתית. קצת שקר שיכול להתבטא באגו, בהערכה עצמית מופרזת - וכבר אין זו תשובה ואף לא עבודת ה'. עד כאן, על קצה המזלג, ממורנו הרב גינזבורג שליט"א.

להפוך צרה לצהר

בין יתר הפרטים בבניית התיבה מצווה ה' את נח: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה. רש"י מפרש צֹהַר, יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה. כלומר, לפי שני הפירושים צֹהַר זה מלשון צהריים, אור. ההבדל הרעיוני בין חלון לאבן טובה הוא שלחלון אין אור עצמי, הוא רק מאפשר חדירת אור מבחוץ. לעומתו, האבן הטובה מאירה באור עצמי, היא עצמה מאירה. הציווי הזה נשמע קצת מוזר; נח בונה תיבה ענקית, איך חלון אחד יספיק כדי להאיר אותה? ואותה שאלה לגבי אבן טובה כמובן. חוץ מזה, באבן טובה לא שייך הלשון תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, מתאים יותר לומר "תכניס לתיבה". ועוד שאלה, בהמשך (פרק ח') מסופר [ו] וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. האם החלון הזה הוא אותו צֹהַר שעליו נצטווה נח? ומדוע כאן קוראים לו חַלּוֹן ולא צֹהַר?

בעצם, עוד לפני השאלות האלה מתעוררת שאלה יותר קשה, לשם מה זקוק נח לציווי לדאוג למקור אור בתיבה? האם מצד עצמו הוא לא היה חושב על כך? לכן צריכים לומר שעניינה של ההוראה צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה הוא המסר הרעיוני ובשלוש רמות לפחות - העולם, הבית והאישיות הפרטית. דימוי התיבה יכול להתאים לעולם הזה כולו, העולם שאותו אנחנו אמורים לעשות דירה לו יתברך. המשימה הזאת מוטלת עלינו והדרך לבצע אותה היא בריבוי אורות של תורה ומצוות. מדרגה אחת היא לפתוח חלון כך שהאור האלקי יחדור אל העולם שמטבעו נוטה להעלים את אורו יתברך. כל מצווה שיהודי עושה מחדירה לעולם אור אלקי ובכך כמו מזמינים את הקב"ה לשכון עימנו בעולם הזה, שפה למטה תהיה דירתו כביכול. מדרגה נעלית יותר היא שהעולם עצמו יאיר (כמו אבן טובה) באור אלקי, שיפסיק להעלים את האור.

התיבה שימשה כבית לנח ולכל ניצולי המבול. בית יהודי אמור להיות מואר באור התורה והמצוות. כאן החלון והאבן הטובה יכולים להתפרש לשני כיוונים שעשויים להשלים או לסתור זה את זה . הבית אמור להיות מבצרו של אדם, אבל פותחים בו חלונות כדי להכניס אור וגם כדי להחליף את האוויר. בבית יהודי אמור להיות חלון פתוח לאור האלוקי, שכל ענייני הבית יתנהלו בהתאם להוראות התורה הקדושה. צריכים להשמר מפני רוחות רעות המנשבות בחוץ, לוודא שלא יחדרו אל הבית, והשמירה היעילה ביותר היא בהגברת האור האלוקי שמחדירים אל הבית. וכשעושים את זה באמת - מגיע הבית למדרגה של אבן טובה המאירה מעצמה, הבית עצמו מקרין אל הסביבה את האור האלוקי.

וככל הנ"ל נכון גם לאישיות הפרטית; אדם נדרש לפתוח חלון בנפשו ולאפשר לאור האלוקי לחדור אליו. עליו לבוא אל תיבות התורה והתפילה תוך העמקה והזדהות המתגברות והולכות. צריך לחתור למצב בו ישקע לחלוטין בתיבות התורה והתפילה, עד שגם בעת עסקו בענייני עולם הזה, כגון פרנסה וכו', יקיים בעצמו את הוראת המשנה "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ועד שיגיע למדרגה של "בכל דרכיך דעהו". וכאשר יגיע לשלב זה, סביר להניח שהוא עצמו יאיר כמו אבן טובה. הוא כבר יקרין את האור האלקי החוצה, יסתכלו עליו ויראו אלקות. וזה מה שאומר לנו רש"י בהביאו את שני הפירושים, "יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה". אפשר לומר שאלה שתי דרכים בעבודת ה' אבל נראה יותר שמדובר בשלבים של אותה דרך - קודם פותחים חלון לקלוט את האור, ועד שמאירים באור עצמי כמו אבן טובה.

כאשר מתמקדים בתהליך הזה שמציע לנו רש"י, אפשר להינצל מהשגיאה של נח שנתן רשות לשקר להיכנס אל תיבתו. הוא לא למד את רש"י עם ההסבר של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' ולא הבין שנדרשת ממנו חתירה מתמדת כלפי מעלה. היה צדיק והסתפק בכך, לא ניסה לעלות למדרגה של בעל תשובה וזה מה שהביא לכשלונות בהמשך. כי כאשר חותרים קדימה ולמעלה - מצמצמים את סכנת הנפילה לאחור עד לביטולה. ומכלל הן אפשר לשמוע את הלאו, לשער מה קורה כשלא חותרים קדימה ולמעלה. צֹהַר זה צירוף אותיות 'צרה'. כאשר נקלעים חלילה למיצר של ריחוק מהקב"ה, נכנסים אל התיבה לפי פירושו של הבעש"ט ובכך הופכים את הצרה לצהר, לחלון שדרכו חודר אל תוך נפשנו האור האלוקי. ואסור לנו להסתפק בכך, מסביר הרבי על יסוד פירושו של רש"י; עלינו לקלוט עוד ועוד אור עד שנאיר באור אלוקי כמו האבן הטובה. כמובן, כתוצאה טבעית מכך גם הבית שלנו יתחיל להאיר ועד שהעולם כולו יאיר כי תיחשף העובדה שכל קיומו הוא מהאור האלוקי שמהווה אותו.