היא קטנה ויחפה, הוא גדול כמו פרה

אין ספק שסבתו של שלֵו הייתה באמת "טיפוס" וכלל לא "משיגענע", ואלמלא העדיף נכדה להבליט בעט הסופרים שלו צדדים קומיים בהתנהגותה, גם לא היה נאלץ להבהיר, בפתיחת הספר בעצמו וקרוב לסיומו – בפי התחקירנית, שהייתה אשה מקורית ו"טיפוס" אותנטי. מהעובדות הרציניות, אך המעטות, שניתן לאסוף עליה מפרקי הספר, מתברר שהייתה דעתנית ועקשנית, אך גם מציאותית ומעשית. ולכן, אחרי שנוכחה "שלסבא אהרון יש הרבה מעלות וכישרונות, אבל איכר מוצלח הוא לא - ...החליטה לא להישבר ולא לחזור לרוסיה ולא לרדת לאמריקה או לעקור לתל אביב", אלא "להחזיק במשק בציפורניה ממש". משום כך ריכזה בידיה את העבודה במשק ובבית, וניהלה את שניהם בחריצות ובמסירות לפי ערכיה.

בנהלל היא נודעה כאיכרה שהנהיגה את ביתה ביד רמה, וכדי לשרוד בתקופות מחסור, תבעה מכל ילדיה לתרום את חלקם לקיום המשק. מאותה סיבה גם לא תמיד התחשבה בתקנון המושב ולא חששה לסטות מתביעות אלטרואיסטיות בלתי סבירות של אידיאולוגים מקרב מייסדי המושב, ובכללם בעלה אהרון שנימנה עימם. מכוח אותו היגיון, התעמתה פעם עם מחנך המושב, שמואל פינלס, בנוכחות תלמידיו, כאשר באה והוציאה משיעורו את הבכירה משתי בנותיה, אמו של מאיר שלו, שכן עזרתה הייתה נחוצה במשק.

כאשה מציאותית, מגובשת בהשקפותיה ומודעת לערכיה, גם לא הצטרפה אל נשות הכפר האחרות להפגין "הפגנה של צניעות פרולטרית ושל הסתפקות במועט" נגד "התפנוקים האמריקניים, הבורגנים". לכן גם לא דחתה – והדבר היה ידוע לכולם – את הדולרים וגם לא את שואב האבק, ששלח אליהם מאמריקה הגיס ישעיהו, אלא הותירה לאהרון בעלה את העונג להסתייג ולהיעלב ממאמציו של אחיו הבכור לסייע להם. ובעוד היא אוספת ברצון את מתנותיו של ישעיהו, לא מנעה ממנו להדביק לאחיו את הכינוי "הבוגד הכפול", שבעזרתו הסביר לכולם מדוע אינו מוכן לקבל דולרים ממי שבגד בציונות ובסוציאליזם "והרוויח כסף מתוך ניצול עמלם של בני מעמד הפועלים" באמריקה הקפיטליסטית.

אף שכל הפרטים האלה מוזכרים בספר, ואפשר היה לבסס עליהם רומן, שהיה מוסיף למדף הסיפורת שלנו דמות נשית מעניינת ובלתי שגרתית מתקופת העליות הראשונות, העדיף שלֵו להציג את סבתו באמצעותם כגיבורה קומית, כאשה שלחמה כל חייה בלכלוך, ובמסגרת מלחמה זו כלאה שואב אבק במשך ארבעים שנה בחדר האמבטיה, שאת השימוש בו ואפילו את הכניסה אליו אסרה על בני הבית. מטרה זו מימש שלֵו, כמנהגו, על-ידי גיוס ומיחזור של כל הלהטים הלשוניים וה"שטיקים" הספרותיים שבבעלותו. בעשותו כך השלים ספר מבדר וממוסחר, וגם רדוד להפליא, שבו הוא מפגין שוב את כוחו בשרשור ובניפוח אנקדוטות, חלקן מפולפלות ורובן מבדחות, על סבתו, הוריו, דודים, דודות ובני משפחה משכבת הגיל שלו ושל ילדיו.

וכך, הרומן "הדבר היה ככה" כתוב במתכון המוכר מששת הרומנים הקודמים של שלֵו – אך הפעם בלי היומרה האידיאולוגית שהייתה בהם, להנהיג את מגמת השאננות לציון בספרות הישראלית – מתכון המבטיח גם לו אריכות שנים כרב-מכר. אך בכך החמיץ שלֵו הזדמנות לצרף את סבתא טוניה לחבורת הנשים שהייתה ראויה להיות בחברתן – גיבורות מסוג לאה ברמן מהטרילוגיה "רחוק מפנינים" של משה שמיר וצופיה ("צופקה") מהרומן "אדום עתיק" (2007) של גבריאלה אביגור-רותם ועוד נשים אמיתיות, חזקות ועצמאיות מבנות הדור שלה.

עקב ההחמצה הזו, מצטיירת סבתא טוניה כ"טיפוס" בעיקר בגלל קנאותה לניקיון. נכון שבתנאי העמק, הנודע באבק הקייצי ובבוץ החורפי, ובמיוחד בכפר כמו נהלל, שבו צמודים הבתים לרפתות וללולי עופות, משקיעות נשים, ובמיוחד אוהבות הניקיון מביניהן, חלק ניכר מזמנן במאבק בלכלוך, אך מהרומן מצטיירת סבתא טוניה כמי שעסקה כמעט רק בזאת. אפשר להניח, שכעבור שנים הגזימו חמשת ילדיה של סבתו – "המקורות" שמפיהם ליקט שלֵו את האנקדוטות עליה – בתיאור סבלם לנוכח דרישותיה מהם בילדותם (בשנות ה-20'), בנעוריהם (בשנות ה-30') ובבחרותם (בשנות ה-40') בתחום עריצות הניקיון. אך ניתן גם לשער, שבצד אנקדוטות אלה שמע מפיהם דברי הערכה לחריצותה של סבתו והבנה כי החמרתה עימם בנושאי הניקיון הייתה כורח ההתמודדות עם העומס שרבץ עליה בגידול הילדים, בניהול משק הבית ובביצוע העבודות במשק החקלאי. שלֵו שמע – אך השמיט את ההסבר הזה, כדי שסבתו תצטייר כ"משיגענע" וכ"טיפוס" בעיני הדור שאותו ביקש לבדר – דור הקוראים שגדל ברווחה כלכלית, ברמת חיים גבוהה ובדירות שאותן מנקות עוזרות בית.

וכך, ברוח המגמה הקומית שבה החליט להנציח את דמותה של סבתו, הפך אותה נכדה הסופר מאיכרה חרוצה ועמלנית ל"משוגעת לניקיון", שלא הסתפקה באמצעים של נשות נהלל האחרות: "שטיחי כניסה לניגוב הרגליים, חולצי מגפיים, מגרדי סוליות", אלא הוסיפה על אלה מיוזמתה אמצעים "מוזרים" שרק עקרת בית שהיא "טיפוס" ו"משיגענע לניקיון" הייתה יכולה לחשוב עליהם.

כך, למשל, עטפה בסמרטוטים את ידיות כל הדלתות, כדי שלכלוך לא יידבק אליהן, והיא עצמה התהלכה לאורך היום עם סמרטוט על הכתף וניקתה בעזרתו כל כתם לכלוך שזיהתה בבית. על האחרים אסרה להיכנס לשני חדרים, שבהם ריכזה את הרהיטים כשהם עטופים בסדינים. כמו-כן אסרה כניסה לבית דרך הדלת הראשית, וגם לאורחים הורתה לעקוף את הבית ולהתייצב מאחור, על משטח המרפסת שלפני דלת המטבח. שם קיבלה את פניהם ושם גם אירחה אותם. ואף שהתירה את הרחיצה גם במקלחת שבתוך הבית, עודדה את בני הבית להתקלח במִתקן שהורכב מצינור על הקיר של הרפת. לילדים הורתה להתרחץ בשוקת בחוץ ולחפש שם מקום מתאים להתרוקנות במקום להזדקק לבית השימוש שבתוך הבית. בחדרון השירותים השני, שבו הותקנה גם אמבטיה, אסרה לחלוטין את השימוש, ובו, כאמור, כלאה את שואב האבק במשך ארבעים שנה, רק משום שלאחר הפעלה אחת הבינה כי הוא אוגר בקרביו את הלכלוך שהוא שואב.

פירוט זה של דרישותיה בנושאי הניקיון, והחזרה עליו באופנים שונים במרחב הטקסט, מרוכז ומסוכם בשתי רשימות: באמצעות רשימה אחת הזהיר שלֵו את סבתא טוניה מבעוד מועד להימנע מאותם איסורים, שכל בני המשפחה לדורותיהם השלימו עימם ונכנעו להם, כאשר תגיע אליה התחקירנית של "עמוד האש" לראיין אותה לסדרה. באמצעות רשימה שנייה שכנע את אביגיל, לפני שהגיע איתה לביקור אצל סבתו בנהלל, שאין מתחרה לטירוף של סבתו בנושאי ניקיון. אביגיל נאלצה להודות, שאפילו אמה חולת הניקיון תנוצח בתחרות עם סבתו.

אף שבנותיה של סבתא, בתיה ובת-שבע, אימצו מאימן את רוב הרגליה, ובכללן את תורת השטיפה היסודית של הרצפות, בתום הלוויתה הן ביטאו את התרעומת שאגרו בצעירותן עקב דרישותיה.

בשובן משדה העלמין של נהלל, נכנסו לחדר עם הרהיטים שבצעירותן נאסר עליהן להיכנס אליו, "תלשו את הסדינים הישנים שכיסו את הספה ואת הכורסאות ואת הארונות של אימן... וכמו נדברו על כך בעת ההלוויה – הרימו השתיים מעט את שולי שמלותיהן, טיפסו ונעמדו על הספה של סבתא טוניה והתחילו לקפוץ... הן קפצו לה על הספה והן קפצו לה על הכורסאות והן קפצו לה על המזנון וממנו שבו בקפיצה אל הספה, ולא חדלו לקפוץ לה על הרהיטים שלה, צועקות וצוחקות, עד שנפלו לה על המיטה הזוגית הגדולה...

והשתטחו עליה חבוקות ובוכות". סצנה נדירה זו היא עדות לאלו הישגי סיפורת מסוגל היה שלֵו להגיע, אלמלא בחר את כיוון ההגזמה הקומית, ואילו סיפר על סבתו סיפור שהיה משקף היטב את דמותה ואת גבורת חייה בנהלל בתנאי העלייה השלישית ובשנים הקשות שעברו על העמק ועל הארץ כולה מאז ועד שהגיעה לגבורות.

הוכחה ניצחת לקביעתו של שלֵו כי סבתו הייתה "טיפוס", מגולמת בסיפור קורותיו של שואב האבק של סבתא. משנודע ב-1936 ל"סם" – השם הלועזי שאימץ לעצמו ישעיהו בשביל "הביזנס" – שבחלוף עשור וחצי מייסודו, נבנו בנהלל בתי אבן, והבתים חוברו לחשמל, "החליט לשלוח לאחיו החלוץ ולגיסתו החלוצה שואב אבק! שואב אבק חשמלי, כבד וגדול, שאותו לא יוכל אחיו להחזיר לו בשום אופן כמו שהחזיר את הדולרים שבמעטפות".

מאחר שנקמת הדוד ישעיהו בוצעה 12 שנים לפני שמאיר שלו נולד, ועל קיומו של ה"סוויפר" – שואב האבק המיתולוגי של סבתא טוניה – ועל מראהו למד מסיפוריה של אמו בתיה, שילב אנקדוטות על בני המשפחה האחרים וגם פרקים על עצמו בין פרקי קורותיו של ה"סוויפר". אם מתגברים על החיתוכים האלה ברציפות הסיפור על ה"סוויפר", מגלים שרוב קורותיו מרוכזים במסע הארוך שעשה מאמריקה ועד נהלל. אמו, שזכתה לראות את ה"סוויפר" כאשר הוצא מאריזתו, וגם צפתה בהפעלתו האחת, שלאחריה נדון לאותו מאסר ממושך, סיפרה למאיר על הרושם העז שהותיר עליה מראהו: "היה לו מיכל מצופה בכרום, ענקי ונוצץ, כך סיפרה, והיו לו גלגלי גומי גדולים וחרישיים, והיו לו מנוע חשמלי חזק וצינור שאיבה עבה וגמיש". ואף שהתהלכה במשפחה גירסה שונה על מועד בואו של ה"סוויפר" לנהלל ועל מידותיו, גילה שלֵו אחרי שנים שגירסת אמו היא הנכונה. והכל בזכות בחורה מאמריקה בשם אביגיל, שהביא לשם "משכב" בביתה של סבתו, אשר אומנם הייתה פנאטית בנושאי ניקיון, אך "ליברלית ופתוחה בעניינים שבינו לבינה יותר מכל יתר בני המשפחה".

אחרי שנודע לסבתא טוניה, שאביגיל היא בתו של סוכן חברת "ג'נרל אלקטריק", הפתיעה את הנכד ואת חברתו באמצע הלילה, למזלם ממש בסיום "המשכב", כשהיא גוררת את שואב האבק שלה מכלאו באמבטיה אל חדרם. כך זכה מאיר לראות במו עיניו את המכשיר ולהיווכח שגירסת אמו הייתה הנכונה: "סבתא טוניה פסעה אל מרכז החדר, שואב האבק נסע אחריה. שניהם לא השמיעו קול. היא קטנה ויחפה, הוא גדול כמו פרה אבל שקט כמו חתול על גלגלי הגומי השחורים שלו. כתונת הלילה הלבינה. הכרום נגה. המיכל אכן היה עצום כחבית. צינור השאיבה, עבה כזרועי לפחות, נתלה מידה ברפיון שמרמז על עוצמה... הרגשתי הרגשה מרוממת מאוד. כך הרגיש היינריך שלימאן ש'הוכיח את כתבי הומרוס' מול חורבותיה של טרויה, שחשף וזיהה. כך ירגישו הארכיאולוגים שימצאו יום אחד את ארון הקודש ואת תיבת נוח".

באותו מעמד לא הצליחה אביגיל לרכוש מסבתא טוניה את ה"סוויפר" שלה, כמתנה לאביה, אך בביקורו אחרי שנים בארה"ב, זכה מאיר לראותו מוצג בחלון ראווה של חנות מפוארת לכלי חשמל בלוס-אנג'לס. הסוויפר של סבתו הוצג שם בגאווה "על במה מיוחדת של עץ וקטיפה".

עד שהושלם הסיפור הזה על קורותיו של שואב האבק, רכישתו, מסעו מאמריקה לנהלל, כליאתו במשך ארבעים שנה באמבטיה של סבתא טוניה ושיבתו בדרך לא מוסברת לחלון הראווה של החנות באמריקה, סיפור שלעצמו אינו חשוב וגם לא מחכים, סחט שלֵו מעצמו את כל ה"שטיקים", כדי לשמור בעזרתם על התעניינות הקוראים באביזר הביתי הזה: הנפיש את ה"סוויפר"; האניש את הסוס וייטי ואת האתון עָה, אשר לה העניק גם יכולת להתעופף ולבקר מנהיגי אומות; הצמיח מכַּנָה אחת של חושחש שהרכיב מיכאל סבו בגזעו של עץ הדר אחד – בנוסף לתפוזים, אשכוליות ולימונים, גם אגסים שזיפים ואננס, גם תירס, ארטישוקים ושעועית וגם אנשובי ועגבניות; שילב רשימה של כלי עבודה, רשימת מאכלים טיפוסית של ארוחות הבוקר בשבת ורשימת "המאכלים הפשוטים" שהגישה סבתו לו ולאביגיל; ואיך אפשר בלעדיה – גם רשימה של בעלי כנף מבין ציפורי הארץ.

והבולט מבין ה"שטיקים" גם ברומן הזה הוא פניני הלשון שבעזרתן ביטאה סבתו את עצמה: הביטוי "כולי רועדת" כשכעסה; הביטוי "אני שבורה בגוף ובנפש" לתיאור מצבה; המשפט שבעזרתו ביטאה את הסתייגותה ממישהו ואשר הפך קלסיקה עולמית: "אתה פּוֹנִיתָ אלַי"; שתי הוראות שהשמיעה למי שהתהלך באפס מעשה: "אל תלך בידיים ריקות" ו"בשוב תביא"; המשפט שהיה שמור אצלה לשם אִיוּם: "אני אוריד ממך חתיכות"; המשפט שבו עוררה את המאחרים להשכים: "מספיק להסריח במיטה"; המשפטים שייחדה למתים משני המינים: "הוא כבר איננה" ו"הייתה לו מוות איומה"; והחידושים הלשוניים שלאהרן בעלה לא היה שום סיכוי להתחרות בהם: "קְרֶש" לציון קרשים ו"חוט ברזל חתיכה" לציון חוט תיל.

וכך, על הקורא לגייס הרבה אשראי כדי להיענות למאמציו של שלֵו לבסס על קנאות סבתו לניקיון, על האופן שבו הגתה את המילים וביטאה את עצמה ועל קורותיו של שואב האבק שלה – רומן בן 226 עמודים. חומרי סיפור המעשה של הרומן ודאי יקרים ללבו של מאיר שלו, סביר להניח שהם מעניינים גם את צאצאיה האחרים של סבתא טוניה, וייתכן שאפילו בנהלל ובכפר-יהושע יגלו בהם עניין, אך אין בפרקי הווי אלה כדי לעניין קוראים שמעבר לחוגים אלה, ובוודאי לא קוראים המצפים מספרות לקצת יותר מאשר בידור, גם אם זו מוגשת בגיבוי אחת מסדרות הפרוזה היותר מוקפדות במו"לות הישראלית – סדרת "ספרייה לעם" של הוצאת עם עובד.

בדיקה אנליטית יותר של פרקי הרומן חושפת את הסיבה לכך, שמכל סיפור חייה של סבתו בחר שלֵו להתמקד דווקא בשיגעון שלה לניקיון ולהדגימו בעזרת יחסה לשואב האבק שלה. מתברר, שנושאים קומיים אך זניחים אלה בחיי סבתו העניקו לו אליבי לספר בהרחבה על... עצמו. שהרי נוכחותו בפרקי הרומן בולטת הרבה מעבר לנדרש מ"מספר" שהתחייב בתחילתו, כי סיפורו יעסוק בטוניה בן-ברק, סבתו מצד אמו, ובשואב האבק "ששלח לה הדוד ישעיהו, אחיו הגדול של סבא אהרון, בעלה". למעשה, מתנהג שלֵו ברומן הזה כאותו שחקן שמאס בתפקיד שהועידו לו כניצב במחזה, ולכן החליט "לגנוב את ההצגה" מגיבוריו על-ידי הבלטת עצמו בדרכים אחרות. ברומן הזה היה אמור שלֵו להסתפק בתפקיד "המספר" ולהצניע את נוכחותו בעלילה. היה עליו לפנות את הבמה – כפי שהבטיח – לסבתו ול"סוויפר" שלה, אך הוא פעל אחרת, ובכל הזדמנות היטה את הזרקור אל עצמו. וכך, בספר שהיה אמור להתרכז בחיי סבתו, מקבל הקורא רק ביוגרפיה שלמה של גיבור אחד מבין גיבורי הספר – והוא של "המספר", מאיר שלו.

והדבר היה ככה: מאיר נולד בנהלל ב-1948, לאחר שאמו הסתייעה באחיה מיכה, יצאה מירושלים הנצורה והגיעה במועד להשלים את הריונה בבית הוריה. אך את ילדותו לא בילה בנהלל, כי כעבור שבועיים פרץ ריב בין אביו לסבתא טוניה. אחרי התעכבות במלון בטבריה, הגיעו שלו והוריו לקיבוץ גינוסר, שם עברו עליו ארבע שנות חייו הראשונות ומשם נותרו לו גם הזיכרונות הראשונים. ב-1952 חזרו הוריו לירושלים. משנות חייו הראשונות, זכורות לו שתי נסיעות לנהלל: הראשונה, בגיל 5, בחברת מוטקה חבינסקי, נהג מיכלית החלב של הכפר, והשנייה – עם אמו ואחותו בת השנתיים, שהחלה ברכבת מירושלים דרך לוד לחיפה ומשם באוטובוס לנהלל. בן 9 עברו הוריו להתגורר בנהלל למשך שנתיים וחודשיים, הזכורים לו כתקופה הטובה ביותר של נעוריו. משם חזרה משפחתו להתגורר בירושלים, אך מגיל 13 ועד שהתגייס לצבא נסע לנהלל בחופשות פסח וסוכות ובחופשת הקיץ הארוכה. וכאשר גילה שסבתא טוניה מגלה ליברליות בנושא ה"משכב", נהג בשנות בחרותו, בעודו רווק, להתארח אצלה עם הבחורות שלו. בפירוט מלא סיפר על ביקורו עם אביגיל אצלה.

מפירוט זה מתברר, שאם אין לוקחים בחשבון את שני השבועות הראשונים לחייו ואת ימי שהותו בחופשות ובביקורים, התגורר שלֵו בנהלל רק שנתיים וחודשיים. אף על-פי כן הוא חוזר ומציין, שבעידוד אמו ראה את עצמו "בן איכרים מנהלל" והרגיש שייך לנהלל יותר מאשר למקומות אחרים שבהם התגורר. ובמיוחד הוא מבדיל בין נהלל לירושלים: "כששבנו לירושלים, לבלוקים האפורים של השיכון, למשוגעים, לעיוורים וליתומים של העיר, נראה לי הכול קודר וחולה ונדכה אחרי הימים הזהובים-ירוקים של הכפר – ימים של שמש וטבע, של גוף חשוף, של רגל יחפה על עפר חם, של ילד וכלב, של דלתות שמאחוריהן תעלומות וסיפור".

על פרטים ביוגרפיים אלה הוסיף, כי עד שעבר לכתיבה עבד בתחנת מגן דוד אדום בירושלים, היה תחקירן של תוכניות דוקומנטריות בטלוויזיה ולבסוף עבד כמגיש של תוכניות אקטואליות אחדות. "רומן רוסי", ספרו הראשון, גאל אותו ממלאכות אלה וגם הפך אותו ליקיר נהלל. אף שבעבר, כשהיה נער, העריכו שגורלו יהיה כגורל כל נער בנהלל שהוגדר "עוף מוזר", "צודרייטר" ו"לא מוצלח", התגאו בו הנהללים אחרי שהתפרסם, ולכן גם הוזמן לחנוך את סליק הנשק הישן של המושב. על המעמד הוא מספר בנון-שלנטיות של סופר מהשורה הראשונה: "כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה שהעיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה הייתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של 'הדמיון והמציאות' ו'יחסי האמת והבדיה שבכתיבה הספרותית' ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות". התבטאות אירונית זו על הסופרים האחרים אינה עוצרת בעדו מלסחור בעצמו באותה "סחורה בדוקה" שהסופרים רוכלים בה. ואנו אמורים להתפעל מהגילוי, שבהיותו כבן 20 חזר וחלם חלום תעופה: "במשך שלושה שבועות, כמעט לילה-לילה, שבתי וחלמתי שאני יורד באותו קטע רחוב עצמו... מנתר וממריא ומרחף... מעל לכל בתי הרחוב, ואז צונח ונוחת מעדנות... ושב ונוסק".

כמו-כן, אין הוא מחמיץ את ההזדמנות לשתף אותנו בתהליך הכתיבה שלו ובה-בעת גם להלל כל עמוד בספריו: "אינני יכול לכתוב עמוד מושלם אחד ביום ועלי לשוב לאחור פעמים רבות, לשנות ולתקן ולבדוק שוב ושוב מול האור, עד שיהיה כמו שצריך, צלול ונקי ממש". וכפי שאפשר היה לצפות, גם בישר לנו, שאין זו רק דעתו על העמודים הרבים שכתב, אלא גם דעתם של הקוראים במדינות הרבות שללשונותיהם תורגמו ספריו. כך, למשל, החמיאו לו מארחיו במוסקבה, כאשר אמרו לו במהלך המסיבה שנערכה לכבודו אחרי תרגום ספריו לרוסית, שבעיני הקוראים ברוסיה הוא נחשב לסופר רוסי.

מהמסיבות הספרותיות הרבות שקיימו לכבודו בארץ, בחר לספר ברומן על המסיבה שאירגנה המשפחה לכבוד הופעתו של הרומן הראשון שלו – "רומן רוסי". היא המשפחה "הגדולה" ו"הסוערת", שעליה אולי יכתוב בבוא היום, כאשר יהיה "זקן יותר ומתון יותר ואמיץ וסלחן יותר", "את הסיפור הגדול" שלו: "אעיר את עטי על קרבות הביניים של האהבה, מלחמות הרועים של הרעיון, אליפויות הסבל, סכסוכי השליטה על בארות הזיכרון. אמנה את המשוגעים המוכרים והלא-מוכרים, המוסתרים והגלויים, אכתוב על הבת החטופה ועל הבנים המודחים – וכל זה, רבותי, כחלק בלתי נפרד של המהפכה הציונית".

הרומן "הדבר היה ככה" מסייע לא רק להכיר את הביוגרפיה של מאיר שלו, אלא את המקור הביוגרפי לששת הרומנים שכתב לפניו.

כמנהג "הסופרים הרוכלים", מסתבך שלֵו בספר הנוכחי בעדות סותרת על "הסחורה הבדוקה של הדמיון והמציאות" בספריו הקודמים. על הראשון מביניהם – "רומן רוסי", הוא כותב, שתיאר בו "מושב שלא היה ולא נברא", אך כבר בראשון מפרקי הספר הנוכחי הוא מודה בפה מלא שבעלילת "רומן רוסי" סיפר על סליק נשק, ש"נבנה והוסתר" בשיטה דומה לזו שנוצלה בסליק האמיתי של נהלל. כמו-כן הוא מגלה ברומן הנוכחי, שהטמיע ב"רומן רוסי" את דמותו של מורה הכפר האמיתי, שמואל פינלס, אך תחת שם כמעט דומה – פינס.

בעלילת הרומן "בביתו במדבר" הטמיע שלֵו את זירת חייו בירושלים בשיכון בקריית-משה, שסמוך לו היו "שלושה מוסדות ירושלמיים מאוד: 'בית חינוך עיוורים', בית המשוגעים 'עזרת נשים' ובית היתומים הכללי 'דיסקין'". "השיגעון, העיוורון והיתמות של שלושת המוסדות" הם בעיניו תמצית של ירושלים – ואכן, ברוח נכאה זו מוצגת ירושלים ברומן "בביתו במדבר". במרחק לא גדול מדירתם בקריית-משה, בדרך לשוק, שכנה "חצר הסתתים של עבוד לוי". גם לחצר הסתת הועיד תפקיד מרכזי בעלילת "בביתו במדבר".

את הנוהג של סבתא טוניה להצמיד פעלים בלשון נקבה לעצמים ולפריטים ממין זכר (וגם להיפך), לשבש פעלים על-ידי נטייתם רק בזמן הווה ולייצר לעצמה בחופשיות ביטויים חדשים – הפעיל באופן נמרץ ביותר כאמצעי הומוריסטי בעלילת הרומן "יונה ונער". בעזרת אמצעי איפיון אלה גולפו ד"ר לאופר, אבי יונאות הדואר, ומשולם פריד הקבלן, אביה של תירלה.

אך הקרוב מבין ששת הרומנים הקודמים לרומן הנוכחי הוא ללא ספק הרומן "פונטנלה". כדי לייחד את צאצאי משפחת יוֹפֶה לדורותיהם – מתברר כעת – הקדים והעניק להם את מנהגיהם של גיבורי הרומן הנוכחי. למעשה דומים החיים בחצר של משפחת יופה לחיים בחצר משפחתו בנהלל. גם את ההרגל של סבתא טוניה לחתוך לחם כשהוא חבוק לחזה שלה, העניק כסימן היכר ליופאים ברומן "פונטנלה".

וכמו שצאצאיה של סבתא טוניה מדברים במילון הניבים והביטויים של המשפחה, ומספרים בכינוסיהם גירסאות סותרות על אותם אירועים, וכל אחד דבק בנוסח שלו להם, כך נוהגים גם היופאים בפגישותיהם. אפילו נוסחת הפתיחה של סבתו – "הדבר היה ככה", זכתה למקום של כבוד בין המשפטים של משפחת יופה ברומן "פונטנלה".

ואחרי כל ההצבעות הללו על מקורם הביוגרפי של חומרים רבים בששת ספריו הקודמים – כדאי לאמץ את האפוריזם של שלֵו בסוגיה זו: "על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות". ואכן, אין ספק שכמות הבדוי בספריו עולה על היקף החומרים שלקח מהממשות של נהלל, העמק, ירושלים, מדבר יהודה ושאר הזירות הגיאוגרפיות שבהן מיקם את עלילותיהם. וכך גם באשר לדמויות וגם באשר למאורעות – הכל כמנהג סופרים מאז ומעולם. כולם גונבים בחמדה מלוא חופניים מחומרי הממשות: מנופיה, מאנשיה ומאירועיה.

בעניין אחד צדקה אותה ותיקה מנהלל בדברים שלחשה לחברותיה במהלך טקס גילוי סליק הנשק של נהלל – המשפחה אכן העמידה מתוכה "טיפוסים", גם בפריסה רוחבית בכל דור מדורותיה וגם במעקב לאורך שלושת דורותיה. אף שכולם במשפחתו של שלו היו אנשים מן היישוב, נטה דמיונם לבדות סיפורים, להמציא גרסאות לאירועים מהעבר ולקשט במעטפת פנטסטית גרעין עובדתי דל מחייהם בנהלל ובעמק. ביכולת זו התבלטו ארבעה במשפחה: הסבתא טוניה, בתה בתיה, בנה מנחם ונכדה – שלֵו עצמו.

לבתו של מאיר שלֵו, טוניה בן-ברק, היו שני נוסחים להתחיל בהם את סיפוריה: "הדבר היה ככה" ו"בהיותי נערה". בראשון השתמשה כדי לספר על קורותיה מאז הגיעה לארץ בעלייה השלישית, ובשני – כדי לספר סיפורים על ילדותה ונעוריה באוקראינה, רבים מהם על עצמה והמעניינים ביותר – אחיה רב-המעללים יצחק. כיוון שמאיר שלו הסתפק רק ברשימת הנושאים של סיפוריה, ולא הדגים סיפור שלם אחד מהם בלשונה ממש, צריך הקורא לאמץ את קביעתו, כי "ממש כמו גוגול, גם היא סיפרה סיפורים נפלאים". גם סבא אהרון סיפר סיפורים, אך מאחר שהיה אידיאולוגי יותר מהסבתא היו סיפוריו דידקטיים מסיפוריה, כי באמצעותם "נהג להרעיף על נכדיו את לקחו". הדגמה של אחד מסיפוריו מאשרת את הקביעה, שגם ביכולת לספר עלתה סבתא טוניה על בעלה.

מושג ברור יותר מקבל הקורא בספר על הצטיינות אמו של שלֵו כמספרת, כי הוא מוסר ממש בלשונה את הסיפור על מסעו של שואב האבק מאמריקה עד נהלל. לסיפור ששמע מפיה על ה"סוויפר" – שואב האבק הראשון בנהלל ובעמק כולו – הוסיף פרטים מדמיונו והשלים פערים וכך העניק לביוגרפיה של המכשיר את ה"סגירה" המתאימה.

הדגמה זו מאשרת את עדותו על תכונות הסיפר של אמו: "היא אהבה וידעה להמציא מעשיות, ובעובדות לא ראתה אלא מכשול קטן ומשעמם שאפשר לדלג מעליו או להשתמש בו כבקרש קפיצה". אמו, מתברר, לא דייקה בפרטים, כי "הייתה לה שיטה משלה, ליטול מן המעשייה המשפחתית צלע, לנפוח בה חיים ולברוא ממנה מציאות". בנוסף לתוכן, הייתה לה גם שיטה לשכנע באמיתות הסיפור, שאת רוב פרטיו והגזמותיו הוסיפה מדמיונה. היא נעזרה במפות של האטלס של בְּרַוֶר לעלילות סיפורים שזירתן בארץ, ובגלובוס קטן – לעלילות שזירתן בעולם הגדול, ועליהם הדגימה בעזרת עיפרון את המקומות, שבהם אירעו לגיבוריה המאורעות שהותירו את בנה מאיר פעור פה".

הדוד מנחם, אחיה של אמו, היה אף הוא מספר סיפורים טבעי. הוא סיפר "הרבה סיפורים, סיפורים אמיתיים וסיפורים שבדה", ושלֵו מודה, ש"גם אם לא התכוון לכך, נתן לי אז שיעור חשוב בספרות.

אני משתדל לפעול לפיו מאז ועד היום". הדוד מנחם הוכיח את השקפתו באשר לסיפורים בערב שקיימו המשפחה בנהלל לכבוד ראשון הרומנים של שלֵו – "רומן רוסי". הוא התווכח על פרט בדוי באחת האנקדוטות הפנטסטיות ברומן, אך לא על היותו בדוי, אלא על אמיתות הגירסה שלו לבדיה. בני משפחה אחרים אומנם לא היו מספרים, אך כולם החזיקו בגרסאות משלהם על מרבית הסיפורים, ובעיקר על קורותיו של שואב האבק של סבתא טוניה, אם מתוך "אינטרס ברור" ואם מ"הצורך בשוֹני ובהֱיוֹת אחר", וכך הפכו מפגשי המשפחה למפגשי ויכוח עליהם.

שלֵו לא הסתפק ברומנים שלו בניצול הסיפורים שהתהלכו במשפחה, אלא הגדיר לעצמו את הכללים לאירועים שבדה מדמיונו לגיבוריהם.

כיסודות הפואטיקה שלו אימץ ארבעה כללים מסיפורי המשפחה ומהגרסאות שהצטברו בה: "הזיכרון והדמיון הם שני שמות לדבר אחד" – כלומר, בסיפור שמור ערך שווה לאמיתי ולבדוי; "השפה צריכה לתאר הרבה עולמות: את העולם המציאותי שבו היא קיימת ופועלת, את העולמות המפחידים, הנכספים, הדמיוניים, שבהם היא ודובריה רוצים או לא רוצים לחיות"; האירועים בסיפור, שהם "הסודות" שהופכים סיפור למעניין עבור הקורא, אסור שיהיו "שטוחים כדבלים בשמש, חשופים וגלויים לעין כול"; מספר סיפורים צריך "לבדוק אותם טוב-טוב מול האור, שוב ושוב, עד שיהיו כמו שצריך – צלולים ונקיים ממש".

הרומן "הדבר היה ככה" הוא אם כן רומן ביוגרפי ומשפחתי, והוא שונה לחלוטין מששת הרומנים האידיאולוגיים שפרסם שלֵו במשך כשני עשורים – מ"רומן רוסי" (1988) ועד "יונה ונער" (2006).

בששתם ניתץ מיתוסים, החל מהקדומים על אבות האומה, ה"יעקובים" לדורותיהם, כפי שהם מסופרים במקרא, וכלה במיתוסים על חלוצי העלייה השנייה והעלייה השלישית ולוחמי תש"ח – המיתוסים של הציונות בעת החדשה. מבחינה רעיונית חזר ותיאר בעלילות ששת הרומנים את תולדות "הכפר הציוני" כהתחלה מבטיחה המסתיימת בכישלון צורב. בעזרת המחשה פוסט-ציונית זו של הגשמת הציונות בארץ ישראל, הסותרת את האמת ההיסטורית, ביסס לעצמו מעמד של סופר רציני בעיני ישראלים האוהבים להתגרד בחרס ולהשתכשך בשלולית הייאוש. ואכן, את מעמדו בסיפורת הישראלית ביסס על תפיסת השאננות לציון, שפשטה כנגע בקרב קבוצת סופרים גדולה למדי, אשר התנדבה לקשט את "מחנה השלום" וגם הפיקה תועלת אישית מהזדהות גלויה זו עם השמאל בפוליטיקה הישראלית.

על-פי תוכנית הכתיבה המקורית של שלֵו, היה הרומן "הדבר היה ככה" צריך לסמן הפסקה זמנית בעיסוקו הרצוף והשקדני בכישלון "הכפר הציוני", ולספר באופן נינוח ומפויס על אחת מראשוני נהלל, סבתו טוניה. אלא שכאן נקלע למצוקה, שכן סיפור דבקותה של סבתו באדמת העמק מערער לחלוטין את התזה הפוסט-ציונית, שעליה ביסס את עלילות ששת הרומנים האידיאולוגיים הקודמים שלו. לפיכך, התרחק שלֵו מתוכנית הכתיבה המקורית, צמצם את סיפור חייה של סבתו לפרשה ה"סוויפר", כעדות לשיגעון הניקיון שלה, ולעומת זאת הרחיב את חלקו בעדות על פרשה שולית זו בחייה. כך מתח אנקדוטה זניחה על ה"סוויפר" של סבתו המשוגעת לניקיון לממדי רומן בן 226 עמוד, וגם העניק לעצמו אליבי לבצע מעשה נרקיסוס: לספר לנו על עצמו ולבשר לנו את דבר גדולתו.