בשבוע שעבר שאלנו 'למה אין (לנו) כוח לעמידה איתנה'. הבאנו כמופת את עמידתו האיתנה של יוסף בכל תלאותיו במצרים והראינו כיצד דבקותו באלוקים, לא רק שעוזרת לו לעמוד איתן ולהישאר יוסף הצדיק, היא גם משפיעה על הסובבים אותו עד שפרעה מתחיל להשתמש בשפה שלו ומזכיר גם הוא את אלוקים. לעומת זאת אצלנו, למרבה הצער, לא מתייחסים כלל לאלוקים ולציפיותיו מאתנו. ממילא גם לא מקדישים, ולו שנייה אחת, להתבוננות בניסיון להבין את המסרים של ההנהגה האלוקית, לזהות את הכיוון שהיא מראה לנו. מתעלמים לגמרי מההשגחה הפרטית המלווה את כל צעדינו ולפיכך גם לא נכנסים בשערים שהיא פותחת בפנינו ולא מנצלים את ההזדמנויות שהיא מעניקה לנו.

הנחת היסוד של אותה רשימה, עשתה חסד עם המופקדים על הנהגת המדינה, כאילו רק חוסר מודעות שלהם להשגחה האלוקית עושה לנו את הצרות, אבל האמת המרה שנחשפת שוב ושוב היא שהכל נעשה בכוונת מכוון. הם פשוט מעדיפים להתנכר להנהגה האלוקית. כמובן, הנ"ל נובע מהעובדה שהיעדים שבחרנו לחתור אליהם אינם חופפים, ואף סותרים, לאלה שההנהגה האלוקית הציבה בפנינו. מכיוון שכך, מובן מדוע אנחנו מתעקשים להתעלם מהאיתותים האלוקיים, הם מראים לנו נתיב המוביל ליעד שלא אנחנו בחרנו בו, אבל אנחנו לא פראיירים. אנחנו נתעלם מההשגחה הפרטית, נטען שהיא לא קיימת, או לפחות שלא מזהים אותה, ונמשיך בחתירה עקשנית אל היעד שאנחנו בחרנו בו.

תשאלו, מהו אותו יעד? הנה ציטוט: "באירוע הדלקת נרות של מפלגת העבודה, שהתקיים הערב בגני התערוכה בתל אביב, אמר ברק, כי החלטת הממשלה נועדה למנוע מצב שבו תיסגר הדלת על אפשרויות המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים" (נענע10, 17.12.09). הדלקת נרות זה חנוכה, חג נִצְחוֹן העמידה האיתנה של היהודים. מול גזירות היוונים והמתיוונים קמו קומץ נאמנים לה' ולתורתו, נלחמו וניצחו במלחמה שעל-פי טבע - הייתה חסרת סיכוי. בחג הזה, בחר סר בטחוננו להבהיר לכולנו שלממשלה שהוא מכהן בה יש יעד שונה מזה שהיה לחשמונאים; היעד שלה הוא למנוע מצב שבו תיסגר הדלת על אפשרויות המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים. חשוב ביותר, נכון?! לא חשוב מהי תכליתו של המתן ומתן, העיקר לשמור שיוכל להתקיים. וכמובן, בדרך אל היעד החשוב הזה רומסים כל מה שנראה כאילו הוא מפריע לתנועה.

לפני כשבועיים הגדרנו את המהלך הזה - הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון - כגרימת מוות, שלכאורה זה פחות חמור מרצח. רמזנו גם שנכנעו ללחצים מבחוץ. אבל זה היה סתם ניסיון ללמד סניגוריה על יהודים. כי הששון הגלוי של המקפיאים באכיפת ההקפאה, מלמד שלא כפייה מבחוץ יש כאן אלא כפייתיות פנימית. מן מחלה כזאת. מחלה אוטואימונית. מחלה בה הגוף מכלה את עצמו, נלחם נגד עצמו עד מוות. ואם היו לחצים מבחוץ, יש לשער שהם הוזמנו על-ידי הלחוצים מבפנים. דומה למה שקרה בסוף ימי החשמונאים שהזכרנו קודם, שהזמינו את הרומאים לכפות הסדר בין האחים הניצים על המלוכה. רק שאז, לא עשו את זה לטובת פולשים זרים, פלשתינים בלע"ז, כמו היום.

טוב, עכשיו נעבור לפרשת השבוע וַיִּגַּשׁ, כדי שלא נשקע בדיכאון כתוצאה מהתבוננות ממשוכת מדי בשפל המנהיגותי שאליו הגענו. (בראשית מ"ד) [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. המצב כאן לגמרי לא סימטרי; יוסף יודע שיהודה הוא אחיו אבל יהודה אינו יודע שבן שיחו הוא יוסף, אותו אח אובד שנמכר לישמעאלים בעצתו שלו. המחלוקת ביניהם נראית תהומית, בלתי ניתנת לגישור. לכאורה, מזווית הראיה של יוסף, הגיעה שעת ההכרעה במחלוקת שהתגלעה ביניהם עוד בבית אבא. כזכור מרשימתנו לפרשת וישב, יוסף אחז בדעה שיש לפעול בעולם ולהשפיע עליו שידבק בבוראו בלא לחשוש שמא העולם ישפיע עלינו. לעומתו האחים סברו שדרך זו מסוכנת מדי ומוטב להתבודד כרועי צאן.

יהודה ואחיו עדיין לא יודעים את זה, אבל כעת המצב הוא שיוסף מושל בכל ארץ מצרים בעוד הוא אוחז בצדקתו ואינו סוטה ממנה כמלוא נימה. לכאורה זה מוכיח את השקפתו הנ"ל של יוסף, עובדה שהוא הצליח בכך. כעת, בסגנון המקובל אצלנו, היינו מצפים שיוסף ינצל את הכוח שמעניק לו מעמדו השלטוני ויכפה על אחיו את דרכו, הלא כן?! אבל משום מה זה לא קורה, משום מה יוסף מגלה כלפי אחיו הבנה מופלגת ואף מסייע להם לדבוק בדרכם השונה משלו, כדלקמן.

להשתחרר מהכפייתיות

בחג העמידה האיתנה, סר הביטחון ממשיך בנאומו, על-פי אותו מקור, ואומר: "נאכוף את ההחלטה בלי למצמץ ובלי לגמגם. חובתנו להגן על כל אזרח בכל מקום במדינת ישראל, כולל בהתיישבות ביהודה ושומרון, ויחד עם זה, חובתנו לוודא שהמדינה אוכפת את מרותה על אזרחים ושהחלטות של הממשלה מתבצעות". נופת צופים השפה שלו, אבל כמה חבל שהאכיפה היא בררנית, נגד יהודים בלבד. כאמור, גרימת מוות זה לכאורה פחות חמור מרצח, אבל זה הרבה יותר אכזרי. כי ברצח, גוש קטיף למשל, רצחו ונגמר. היישובים מתו. האנשים ממשיכים לסבול אבל אין להם אשליות על מה שיהיה בתום תקופת ההתעללות שלפני המוות. כאן הורגים את הישובים לאט-לאט, בייסורים קשים. כבר עתה קשה לאמוד את הנזקים הכלכליים שגרמה הקפאת הבניה לעובדי בניין (כולל אגב פלשתינים כמובן) לספקי חומרי בניין, לבעלי הבתים וכו' וכו', ומי יודע לאן זה עוד יתדרדר.

לדעת "סר" הביטחון, חובתו לוודא שהמדינה אוכפת את מרותה על אזרחים ושהחלטות של הממשלה מתבצעות. טוב, התקשורת אומרת שבשביל זה הוא בתפקיד שלו. הוא גם משלם מס שפתיים בדבר חובתנו להגן על כל אזרח בכל מקום במדינת ישראל, כולל בהתיישבות ביהודה ושומרון. כמה חבל שלא לימדו אותו שתפקידה הראשון של מדינה הוא לדאוג לטובת אזרחיה, כל אזרחיה. שחובתה להגן על בטחונו של כל פרט בה ועל זכותו לקניין משלו. כמה חבל שיעד דמיוני לגמרי, שהוא עצמו יודע, אולי טוב יותר מאחרים, עד כמה הוא דמיוני, משבש את דעתו ואת דעת הממשלה כולה, עד כדי פגיעה כה בוטה באזרחים נאמנים ומועילים. ועוד עושים זאת תוך כדי רמיסה ברגל גסה של העקרונות הכי בסיסיים בספר החוקים שלה עצמה.

איני זוכר כרגע היכן בדיוק, אבל בתלמוד כתוב כלל שלטוני שתקף בכל מקום ובכל זמן: שליטים אינם מודים בטעות. אם לא מודים, ממילא לא מתקנים, זה ברור. מאז אוסלו, אנחנו מידרדרים מטעות שלטונית אחת לאחרת ולא רואים את הסוף. אומרים שמה שמאפיין את הדמוקרטיה, זה שאפשר להחליף שלטון וכך לשנות כיוון, להחליף נתיב ואפילו לחתור ליעדים אחרים. אצלנו זה לא עובד, אצלנו מתחלפים השמות אבל לא הדרך. וכמובן, גם היעד ההזוי, נותר במקומו. ה"משא-ומתן" הזה מתנהל כבר שני עשורים. יש עדיין מישהו שחושב, שלא לומר 'מאמין' שיש תכלית בשטות הזאת? אז למה הם ממשיכים? אולי מפני ששלטון אינו מסוגל להודות בטעות, אפילו לא בטעות של שליטים קודמים? אולי.

נחזור לפרשת השבוע כדי ללמוד מהי התנהלות אישית ושילטונית נכונה (פרק מ"ה): [ג] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. [ד] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. [ה] וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. הוא השליט ויש לו הזדמנות לנקום בהם, אבל זה אפילו לא עולה בדעתו. כי כעת הוא כבר מבין את המניע שלהם למעשה הנורא. הוא מבין שראו בהשקפת העולם שלו סכנה לבית יעקב והיה להם דחוף להרחיק את הסכנה הזאת. ומה על המחלוקת הבסיסית ביניהם? הרי גם הם כבר רואים שהוא מצליח על-פי שיטתו, האם עליהם לאמץ את דרכו? האם הוא יכריח אותם לאמץ את דרכו? הרי יש לו הזדמנות להכריע את המחלוקת, הוא השליט.

ובכן, יוסף מבין שאין, וגם לא צפויה להיות, הכרעה במחלוקת. על כל פנים, לא בשלב הזה. האחים - רק כעת הם הבינו את מעלתו של יוסף, שנשאר צדיק בכל הנסיבות. לעומתם, יוסף הבין כבר מזמן שאחיו אינם אוחזים באותה מדרגה שהוא אוחז, שאכן עליהם להישמר מהתערות במצרים, כי זו סכנה רוחנית חמורה עבורם. אז אין מחלוקת. יש דרכים שונות שמתאימות לאנשים הרחוקים זה מזה ברמתם הרוחנית. ויוסף עוזר לאחים, הוא מארגן עבורם תנאים מתאימים שיוכלו להמשיך בהתבודדותם במרעה (פרק מ"ו): [לא] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו, אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה; וְאֹמְרָה אֵלָיו, אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. [לג] וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. [לד] וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן.

רוצים לסיים בנימה אופטימית, אבל המציאות העכשיווית מקשה מאוד. לא נותר אלא להתנחם בדברי הנביא (יחזקאל ל"ז) בהפטרת השבוע: [כה] וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. [כו] וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.