קיר הברזל

מדוע הם עושים זאת?

יש כמה הסברים. הציניקנים מצביעים על המענק האמריקני העצום - קרוב לשני מיליארד דולר - שמצרים מקבלת מארצות-הברית בחסות ישראל. מענק זה היה פרס על הסכם-השלום בין מצרים לישראל, והשדולה הישראלית בקונגרס האמריקני יכולה להביא בכל עת לביטולו.

אחרים מאמינים שמובארק חושש מפני התחזקות החמאס. הארגון התחיל את דרכו כשלוחה פלשתינית של "האחים המוסלמים", שהיא האופוזיציה העיקרית למשטרו. לכן מעוניין מובארק בהתחזקותו של אבו-מאזן, הנתמך גם על-ידי ממשלות ארצות-הברית וישראל. ציר קהיר-ריאד-עמאן-רמאללה עומד מול ציר עזה-דמשק, הקשור בציר טהרן-חיזבאללה. רבים מאמינים שאבו-מאזן מעוניין בהידוק המצור על עזה כדי להזיק לחמאס, אויבי נפשו.

מובארק כועס על חמאס, המסרב לרקוד לפי חלילו. כמו קודמיו, הוא דורש מהפלשתינים למלא את הוראותיו. הנשיא עבד-אל-נאצר כעס בשעתו על אש"ף (הארגון הוקם על-ידו כדי להבטיח שליטה מצרית בפלשתינים, אך כאשר יאסר ערפאת השתלט על הארגון, אש"ף פרק מעליו את האפוטרופסות המצרית). הנשיא אנואר סאדאת כעס על אש"ף מפני שדחה את הסכם קמפ-דיוויד, שהבטיח לפלשתינים "אוטונומיה". איך מעזים הפלשתינים, עם קטן ומדוכא, שלא לקבל את "עצותיו" של האח הגדול?

כל זה סביר, אך העמדה המצרית תמוהה בכל זאת. המצור המצרי על עזה הורס את חייהם של מיליון וחצי בני-אדם, גברים ונשים, זקנים וילדים, שרק חלק קטן מהם פעיל בחמאס. הדבר נעשה בגלוי, בפרהסיה, לעיני מאות מיליוני ערבים ומיליארד ורבע מוסלמים. גם במצרים עצמה יש מיליוני בני-אדם המתביישים בהשתתפות ארצם בהרעבת אחים ערבים.

זוהי מדיניות מסוכנת מאוד. מדוע מובארק עושה זאת?

התשובה האמיתית היא, כנראה, שאין לו ברירה.

מצרים היא אומה גאה מאוד. כל מי שהיה במצרים יודע שגם המצרי העני ביותר שופע גאווה לאומית ונעלב בקלות כאשר נפגע הכבוד הלאומי. זה הוכח שוב לפני כמה שבועות, כאשר המצרים הפסידו במשחק-כדורגל מול אלג'יריה, ומצרים התנהגה כאילו הפסידה במלחמה.

"מראש הפירמידות האלה, ארבעת אלפי שנים מביטות בכם!" קרא נפוליאון לחייליו לפני שכבש את קהיר. כל מצרי חש ש-6,000 שנות היסטוריה מביטות בו כל הזמן, ויש האומרים 8,000.

תחושה עמוקה זו מתנגשת במציאות, שבה מעמדה של מצרים נעשה עלוב יותר ויותר. סעודיה משפיעה יותר ממנה, דובאי הפכה למרכז כלכלי עולמי, אירן הופכת למעצמה אזורית חשובה ממנה. בניגוד לאירן, שבה קראו האייתולות למשפחות להסתפק בשני ילדים, הילודה המצרית אוכלת בה כל חלקה טובה, והארץ אינה יוצאת ממעגל העוני.

בעבר הצליחה מצרים לכפר על חולשותיה הפנימיות בהישגים חיצוניים. העולם ראה במצרים את מנהיגת העולם הערבי, והתייחס אליה בכבוד. לא עוד. כוחה של מצרים ירד פלאים. לכן אין למובארק ברירה אלא למלא אחרי הוראות ארצות-הברית - שהן, בפועל, הוראות ישראליות. זהו ההסבר האמיתי להשתתפותה במצור.

בשעה שהמפגינים הסתובבו בקהיר וחיפשו ביטוי לזעמם, התקבל בנימין נתניהו בארמון הנשיא בלב העיר. מארחיו יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את תרומתו לשלום, ובעיקר את "הקפאת הבנייה" בהתנחלויות בגדה - הקפאה מדומה, שאינה כוללת את ירושלים המזרחית.

חוסני מובארק ונתניהו כבר נפגשו בעבר - אך לא בקהיר. הנשיא המצרי הקפיד על כך שהפגישות תתקיימנה מעבר לתעלת-סואץ, בשארם אל-שייח' - הרחק ממרכזי האוכלוסיה המצרית. ההזמנה לקהיר הייתה, על כן, מחווה רבת-משמעות להידוק היחסים.

כמתנה מיוחדת לנתניהו הסכים מובארק שמאות ישראלים יבואו למצרים כדי להשתטח על קברו של הרב יעקוב אבוחצירא, שמת ונקבר בעיר דמנהור במצרים לפני 130 שנה, בדרכו ממרוקו לארץ-ישראל.

יש משהו סמלי בניגוד זה: חסימת דרכם של המפגינים הפרו-פלשתינים לעזה והזמנת החסידים הישראלים לדמנהור.

בדבריי לפני המפגינים, אחרי שצעדנו בלב תל אביב (2.1.10) במחאה על המצור, התאפקתי מלהזכיר את חלקה של מצרים בו.

אני מודה שחשתי חיבה רבה לאנשים שפגשתי במצרים. "האיש ברחוב" המצרי הוא מסביר-פנים להפליא. בהתנהגות האנשים זה לזה בולטת נינוחות, חוסר-תוקפנות וחוש-הומור מיוחד במינו. הם שומרים על כבוד עצמי גם בתנאי הצפיפות והמצוקה הקשים, ולא שמעתי קיטורים. בכל אלפי שנות ההיסטוריה לא היו במצרים יותר משלוש-ארבע מהפכות.

יש, כמובן, צד שני לסבלנות המצרית: ההשלמה עם המציאות אחראית במידה רבה לקיפאון הכלכלי, החברתי והפוליטי של מדינתם וחברתם.

נדמה שהעם המצרי מוכן לקבל את הכל. מאז ימי הפרעונים ועד הפרעה הנוכחי, קל לשלוט בו. אך יכול לבוא היום שבו הגאווה הלאומית תגבר גם על הסבלנות הזאת.

כישראלי, אני מוחה על המצור הישראלי. אילו הייתי מצרי, הייתי מוחה על המצור המצרי. כאזרח העולם, אני מוחה נגד שניהם.

לכאורה, עצם ההשתתפות של מצרים במצור על רצועת-עזה מדהימה.

המצור הישראלי הוטל הרבה לפני "עופרת יצוקה", והוא הופך את הרצועה ל"בית-הסוהר הגדול ביותר בעולם", כפי שנאמר פעמים רבות. הוא כולל למעשה את הכל, חוץ מתרופות חיוניות ומצרכי המזון הבסיסיים ביותר. הסנאטור האמריקני ג'ון קרי, המועמד לשעבר לנשיאות, נדהם לשמוע שהמצור כולל גם פסטה - צה"ל קבע שאטריות הן מותרות. זהו מסוג "הכל כלול" - מחומרי-בניין עד למחברות של ילדי בית-ספר. חוץ ממקרים הומניטאריים קיצוניים ביותר, אין נפש חיה יכולה להיכנס מישראל ומהגדה לעזה ומעזה לישראל ולגדה.

אבל ישראל שולטת רק בשלושה מארבעת הצדדים של הרצועה. בצפון ובמזרח שולט צה"ל בגבול-היבשתי, במערב שולט חיל-הים בגבול הימי. הגבול הרביעי, הדרומי, נשלט על-ידי מצרים - ולכן לא היה ערך למצור כולו, אלמלא היו המצרים משתתפים בו.

לכאורה, זה אינו מתקבל על הדעת. מצרים טוענת לכתר המנהיגות של העולם הערבי. היא המדינה בעלת האוכלוסיה הערבית הגדולה ביותר, והיא ממוקמת במרכז העולם הערבי. לפני חמישים שנה היה נשיא מצרים, גמאל עבד-אל-נאצר, אליל העולם הערבי כולו, ובמיוחד של הפלשתינים. איך יכולה מצרים לשתף פעולה עם "האויב הציוני", כפי שנקראה ישראל אז בפי המצרים, כדי לרמוס ולהכניע 1.5 מיליון אחים ערביים?

עד לא מכבר מצאה ממשלת מצרים פיתרון, שגם הוא אופייני לחוכמת-החיים המצרית, בת 6,000 שנות היסטוריה. היא השתתפה במצור אך העלימה עין ממאות המנהרות שמתחת לגבול עזה-מצרים, שבהן עברה האספקה היומיומית לתושבים (במחיר מופרז וברווחים גדולים לסוחרים המצריים), יחד עם זרם אמצעי-לחימה. גם בני-אדם עברו שם - מפעילי-חמאס ועד לחתנים וכלות.

עכשיו זה עומד להשתנות. מצרים החלה בהקמת קיר-ברזל לאורך כל הגבול עם עזה. זוהי שורה של עמודי-פלדה, המוחדרים עמוק לתוך האדמה, כך שכל המנהרות תהיינה חסומות. זה יחנוק את אוכלוסיית הרצועה סופית.

כאשר כתב זאב ז'בוטינסקי לפני שמונים שנה על הצורך להקים "קיר הברזל" נגד הפלשתינים, הוא לא חלם שהערבים הם שיעשו זאת, פשוטו כמשמעו.