כנראה שנפל הפור.
בנימין נתניהו נותן לאבו מאזן כל שביקש עוד טרם החל המו"מ, ובצורה האופיינית לו: כלפי חוץ מכריז "בלי תנאים מוקדמים", בעוד מכתב-ערבויות אמריקני לאבו מאזן, שכל מילה בו סוכמה מראש עם נתניהו, יבטיח לערבים מראש את גבולות 67' "עם תיקונים". אחר-כך יאמר לשני ה"תמים", בני ובוגי, שהערבות האמריקנית בלתי-הפיכה, ושני החלילנים מהמלין יצעידו את הליכוד אחריהם לתוך המים, כמו שעשו ב"הקפאה". לולא היה נתניהו מתעתע ומאחז-עיניים, היה מודיע לאמריקנים עכשיו, שאם יבטיחו לערבים מראש את 67' ואת ירושלים - לא יהיה מו"מ, כי שום ערבי שפוי לא ייקח פחות ממה שהאמריקנים כבר נתנו לו. וכך, המשחק מכור, ובאפס מחיר. מפני שה"תמורה" האמריקנית - ערבות ל"יהודיות" המדינה היא בדיחה. מנין ייקח עכשיו נתניהו שטחים לתת תמורת שירת "התקווה" או אמירת קידוש לבנה?
ח"כ אורי אריאל קורא לצאת מן האדישות ולפעול עכשיו, וכצעד ראשון מציע להקים מחדש את "חזית ארץ ישראל", שבה התקבצו מסביב למועצת יש"ע כל ארגוני הימין. היה זה לפני השבר הגדול של הגירוש, שחולל פילוג אידיאולוגי במחנה המתנחלים.
שני ראיונות אומרים הכל.
אחראי מרכזי לגירוש, מפכ"ל המשטרה
משה קראדי, פתח את פיו (ערוץ 7, "זמן מקומי"):
- "אי-אפשר היה להגיע לתוצאות אלו (סיום הגירוש ב-6 ימים) מבלי לפתח מערכת יחסים בין המנהיגות שלנו לשלהם. אני חושב שמגיעה הערכה רבה למנהיגי המתנחלים. מעבר לדיונים הרשמיים בין צמרת כוחות הביטחון לראשי המתיישבים היו מפגשים לא פורמאליים... במקרים מסוימים הרשינו להם לעשות פעולות כמו חסימת כביש, מתוך הבנה שהם צריכים להביע מחאה."
"התנגדות" מתואמת היא כמובן בלוף. ואכן, בדיעבד נודע, שבמצור כפר מימון איפשרה מועצת יש"ע לקצין משטרה ללא מדים להיות נוכח בישיבותיה ולציבור הרבבות אמרה שהוא צועד לפרוץ את הגדר להגיע לגוש קטיף, כשפיזור ההמונים כבר היה מסוכם עם המשטרה. אחרי המפולת חשפו האחראים לתרגיל הזה את האידיאולוגיה שמאחוריו: אסור "לנצח את צה"ל" ולערער את סמכות המדינה, גם במחיר הנורא של "ההינתקות".
את הגישה הזו ביטא פנחס ולרשטיין,
עד אתמול מנכ"ל מועצת יש"ע, עוד ב-13.9.05:
- "בכל מקרה נקבל את הכרעת העם. נלך עם עם ישראל לכל מקום, גם לגולה."
ולאחרונה, בפגישה עם מועצת גליל עליון, אמר:
- "המפגשים איתכם, אנשי הגליל, שינו אצלי הרבה דברים, כולל הסכמה לקבל את הכרעת העם בנושאי הליבה שלנו, שיובאו בעתיד למשאל עם."
את העמדה הזאת דוחים בשתי ידיים היודעים, שזו תפיסה פאשיסטית והזוכרים, שסיסמת "המדינה מעל לכל" היא הנוסחה שבעזרתה היפנטו הפסיכולוגים את החיילים של הגירוש והפכו אותם לרובוטים.
הדמוקרטיה גורסת, שזכויות היסוד של האדם הן מעל למדינה ומעל להחלטות הרוב ובין הזכויות הללו, כמובן, הגנת אדם וציבור מפני גירוש, עקירה ונישול. במדינת היהודים, גם בעלותו של העם היהודי על ארצו היא זכות חוקתית ששום ממשלה ורוב אינם רשאים לגעת בה.
המחלוקת הזאת עם מועצת יש"ע בעינה עומדת: מי שרואה בתוכנית פרס-ברק-נתניהו פשע לאומי ופשע נגד האנושות יקרא להתנגדות, לאי-ציות ולסירוב לפקודות גירוש, יכריז ש"נשברו הכלים" ולא יחסום כביש רק באישור יורשו של קראדי. אנשי "חומש תחילה" אינם מבקשים רישיון להיות שם; מועצת יש"ע אינה עולה בלי רישיון.
ההגנה, האצ"ל והלח"י הביאו את השחרור ביחד, אבל את ההרמוניה הזאת רואה ההיסטוריון רק בדיעבד. בזמן אמת הייתה שם מלחמת אחים מכוערת ומדממת. כדי שלא לחזור על השגיאות, מוטב שכל תפיסה תלך בדרכה, אם כי אין הצדקה למחלוקות פומביות ואפילו לתאם מהלכים, אפשר.
רק דבר אחד לא ייתכן: שמקדשי המדינה והחלטות הרוב בכל מחיר והמסרבים לשלם את המחיר של דריסת ארץ ישראל וזכויות האדם - יצליחו לפעול ב"חזית" אחת.
לתשומת ליבך, ח"כ אריאל.
