ההרס בהאיטי: האירוניה שבטרגדיה

סיפורה הטראגי של האיטי, אשר גובלת במזרחה עם הרפובליקה הדומיניקאנית, מתחיל עוד בשנת 1492 עם גילויה על-ידי קולומבוס. תוך כ-25 שנים מעת ביקורו של גדול מגלי הארצות, כבר נשלט האי על-ידי מתיישבים ספרדים. בראשית המאה ה-17, מאזן הכוחות כבר השתנה בעיקרו. הצרפתים הגיעו לאי, התיישבו, ודרשו שליטתם על חלקו המערבי. בשנת 1697 הסכימה ספרד לדרישותיה של צרפת, והעבירה לשליטתה שליש מהאי אספניולה.

הקולוניה הצרפתית שהתפתחה בסמוך לשכנה הדומיניקאנית, ואשר התבססה על תעשיית הסוכר, הפכה לאחת הכלכלות המשגשגות באותה העת מבין מדינות הקריביים. האמצעי: ייבוא של אלפי עבדים שחורים מאפריקה. ואולם, לצד הצלחתה של תעשיית הסוכר, הביאו הצרפתים להרס סביבתי משמעותי לאור חוסר שליטתם על אמצעי דרכי הייצור.

לקראת סוף המאה ה-18 היו בהאיטי קרוב לחצי מיליון עבדים אפריקנים, אשר החלו מגלים סימני מרד משמעותיים כנגד השלטון הצרפתי. לאחר מסע התקוממות עוין מצדם של העבדים השחורים, הפכה האיטי, בשנת 1804, למדינה השחורה הראשונה בהיסטוריה המכריזה לעצמה - עצמאות. כמדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי, ההיסטוריה של האיטי ידעה רצף של אלימות ברוב ימיה.

בעקבות ניסיונות הפיכה חמושה, אולץ הנשיא לשעבר, אריסטי, להתפטר מתפקידו בשנת 2004 וכן לעזוב את המדינה. בעקבות גירושו, מונתה ממשלה זמנית אשר אמורה הייתה לפקח על קיומן של בחירות דמוקרטיות הוגנות, אלא שבשל מעשי אלימות ו"עיכובים טכניים", יצאו הבוחרים לקלפיות רק בשנת 2006.

הנשיא הנבחר, רנה פריבל, זכה אז בכ-51% מקולות הבוחרים, וצפוי לכהן כחמש שנים, עד לבחירות הבאות העתידות להתקיים בשנת 2011. על-פי החוק, אגב, הנשיא אינו יכול לשרת שתי קדנציות רצופות, ועל כן, פריבל לא יוכל לחזור ולהתמודד בבחירות הקרובות.

מאז שנת 2004 כ-8,000 פעילי שלום בינלאומיים מטעם האו"ם, הם אלה השומרים על יציבותה האזרחית הרעועה של האיטי. חרף ניסיונות משמעותיים למניעת הגירה בלתי-חוקית לשכנתה ממזרח - הרפובליקה הדומיניקאנית - הרי שמאות אלפים מתושביה, הסתננו לאורך השנים האחרונות בתקווה למצוא חיים ראויים.

בפועל, בין הרפובליקה הדומיניקאנית והאיטי אין גדר גבול אפקטיבית. רוב המסתננים מגיעים לשטחי הרפובליקה בהליכה קלילה, ומצליחים להתחמק מכמה עשרות השוטרים הדומיניקאנים המפטרלים לאור היום. על-פי הערכות, בשנים האחרונות חיים ברפובליקה הדומיניקאנית למעלה ממיליון האיטיאנים. עם שכר חודשי זעום, ונטולי זכויות לרוב, הפכו המהגרים מהאיטי לעיקר כוח העבודה בתחום הבנייה והתיירות.

אלה אשר לא השתלבו בשוק העבודה הבלתי-חוקי ברובו, נמצאים בצמתי הרחוב, ודורשים נדבות. רבים מהם מחוסרי-בית, ומסתתרים בהרים. שאלת השתלבותם של המהגרים הפכה בשנים האחרונות לשאלה פוליטית שנויה במחלוקת. הקונגרס הדומיניקאני פועל לאחרונה לאישורה של חקיקה חדשה אשר אמורה להסדיר, אחת ולתמיד, את מעמדם של המסתננים, תוך קביעת סנקציות כלכליות ופליליות לאלה המעסיקים אותם.

הצפיפות הקשה בהאיטי, המשתרעת על פני שטח של 27,750 קמ"ר, ניכרת לכל עין. מראות החופים הטרופיים של הרפובליקה הדומיניקאנית מתחלפים בנקל בתמונות קשות של יתומים בודדים, ואלפי משפחות החסרות קורת-גג. בביקורי האחרון בגבול שבין האיטי והרפובליקה הדומיניקאנית, במהלך שנת 2008, נדרשנו לעמוד דקות ארוכות - רק כדי להאמין. אז הבנתי, כי רק מראה עיניים ימחיש לנו את גודל המצוקה.

כמה מאות מטרים בודדים, לא רק מבדילים בין תרבויות שונות, אלא חוצצים בין תקווה לשבר מוחלט. בין אימהות המגדלות ילדיהן למרגלות נהר מזוהם, ובין תעשיה דומיניקאנית מתפתחת ומוזיקה לטינית מדבקת. בין מציאות של מחלות ומוות, ובין מים נקיים ומזון.

אכן, אסון רעש האדמה צפוי להביא להאיטי סיוע בינלאומי רב. זהו טבעו של אסון. ארה"ב כבר הבטיחה את מקומה; אליה מצטרפות עתה גם רבות ממדינות אירופה. ואולם, הצלתה של האיטי משברה של עצמה, יבוא רק אם הסיוע הבינלאומי יראה לנגד עיניו את עתידה של המדינה כולה, ולא רק את הצלתם של נפגעי הטבע.