חזרתם של ימי הגלדות

פרולוג קצר:

טרם ראשיתה של המהפכה התעשייתית, (אמצע המאה ה - 19 לערך), היו נהוגים באירופה ארגונים של בעלי מלאכה שונים. הללו הכשילו את הנסיונות הראשונים להכנסת מכונות תעשייתיות כדי להגן על חבריהם מפני תחרות.

והנה, בעצם ימים אלה, חוזות עינינו בתחייתם של הימים הללו.

היום, אין אלה פועלים השוברים מכונות, חליפיהם ובני דמותם החדשים היום, עטויים חליפות מכובדות ואף גלימה.

אך אל נא תישגו, זו אומנם לא אותה אדרת אבל הגברת אחת היא.

המערכת המשפטית על שופטיה ועורכי הדין שבה, היא ה"גילדה" של ימינו;

דין טיעוניו של איש "החוג הפנימי" (ראה "1984" של ג'ורג' אורוול) אינו כדין טיעוניו של אחד האדם, כלומר: החוק הכתוב ניתן אך ליודעי ח"ן ולא לאדם הפשוט הנזקק לו. אומנם נכתב ונאמר כבר על חובתם המוגברת של בתי המשפט באשר למי שב"עוונם" הם חסרי כיס ואינם יכולים לשכור עו"ד והם נאלצים לטעון לעצמם (אמנם המדובר בפלילים), ב-ע"פ 259/59 חמיד נ' היועץ המשפטי; וכן קדמי, י., על סדר הדין בפלילים, כרך ב, בעמ' 791 והאסמכתאות שם.

אולם מי זוכר שבתי המשפט נועדו להגן על החלש מפני החזק ולא להיפך? (בנק לאומי לא צריך את ביהמ"ש על-מנת לשרוד, הוא עשיר! ועדין לא החזיר את כספי קורבנות השואה שהופקדו אצלו (ראה: "כאן לא שופטים בנקים, ונחשו למה?").

ברצוני לשתף אתכם בקשייו וביסוריו של אחד האדם (אני) במפגשו עם מערכת המשפט לעומת מפגש איש "החוג הפנימי" עם מערכת המשפט. ואתחיל בזה האחרון:

לאחרונה, טעמנו מתופעת ה"גילדה" במשפט בדוגמה מיוחדת במינה והנה היא לפניכם:

"בית המשפט העליון הורה על קיום דיון נוסף לצורך ההבחנה בין יסודות עבירת הגניבה ליסודות עבירת קבלת דבר במרמה." ( ההדגשה שלי, א"א).

"נקבע כי יש להכריע בשאלות הפרשניות הבאות: האם מקום בו הופקד הנכס בידי הנפקד כדי שזה ישתמש בו לצרכיו ומקום בו הושגה המטרה שלשמה הופקדו הכספים, הגם שהשימוש בהם נעשה שלא בהתאם להרשאה, נעברה עבירה של גניבה?" (דנפ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (עליון, א' ריבלין) 22/10/2009) .

כאן המקום לציין את העובדה, כי בית המשפט העליון חוזר כמו מנטרה, בין במינו ובין שאינו במינו, על האיזכור הידוע בשמו "חניון חיפה נ' מצת אור", להגידך: "טענות המבקשים מתמקדות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ואינן מעלות שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים אשר בגינן ניתנת רשות ערעור", שתכליתו היא לפנות את זמנו היקר של בית המשפט העליון לעניינים, שבהם טרם פסק את פסוקו (שכידוע הוא מחייב).

עינינו הרואות בדוגמה הנ"ל, כי עצם העלאתה ע"י איש "החוג הפנימי" אף כי בוודאי נוגעת בעניינם של מעטים, הוא מצליח להביא לכך שיתקיים דיון נוסף (אני מדגיש, התקיים דיון בערעור בפני בית המשפט העליון, ע"פ 1784/08 וכן התקיים דיון בדנ"פ 2334/09, שצוטט לעיל, ועכשיו יתכנס הרכב מורחב לדון בשאלה שנוסחה לעיל).

לעומת זאת, אני, אחד האדם, החלטתי לצאת את דלת אמותי בפרסום הקורה לי במערכת המשפט, כי עניין לי עם בית המשפט העליון!

ענייני, כמו של רבים מדי לפני ואחרי "זכה" לאיזכור ולציטוט הנ"ל (ראה:"הם עדיין יורים בסוסים" שנכתב וטרם פורסם), שמשמעותו, כי אין כל חדש בדברי ולכן אין טעם בישיבתו של בית המשפט העליון בענייני. אולם אם יכולתי לשכור את שירותיו המעולים של עו"ד, איש "החוג הפנימי", אין לי ספק, כי ענייני היה נידון בבית המשפט העליון!

העניין (מתוך ממספר עניינים) שלשמו דרשתי דיון הוא עניין ה"רשומה מוסדית".

נאלצתי לפנות לבית המשפט העליון בנושא זה מאחר, שדיון בעניין ה'רשומה המוסדית' של הבנק יביא בהכרח לליבון חשד מוכח (כן, במסמכים!) כי בנק לאומי גנב לי כסף באמצעות שיקים מעותדים שהופקדו בתיבת השרות ולא זוכו בחשבון. (ראה נספח 1/א ב"כאן לא שופטים בנקים , ונחשו למה").

בענייני, הצגתי במלוא עוצמתה את שאלת ה"רשומה המוסדית" (בעיקר סעיף 36 לפקודת הראיות) (להרחבה ראה: "כאן לא שופטים בנקים , ונחשו למה").

הסבר קצר מאד להדיוטות כמוני: "רשומה מוסדית" היא כל תרשומת של כל מוסד מוכר, שנעשית עפ"י כללים שנקבעו בפקודה וביניהם: דפי בנק, איכון הטלפון הסלולארי, רשומות רפואיות, דוחות חניה, מצלמות מעקב, והנה לפנינו (כך נרמזנו) תעלה ותבוא רשומה מהמאגר הביומטרי.
כמעט כל אחד ואחת מאתנו אפוף בכל רגע נתון "רשומה מוסדית". בבוא יום פקודה עולה שאלת קבילותה של הרשומה ויש (כן, יש! ראה להלן) כאלה שמוצאים עצמם מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות מאד על סמך קבילותה של ה"רשומה המוסדית". ומכאן חשיבותה העצומה לציבור כולו.
וראה זה פלא, מאז נחקק "חוק המחשבים" ב - 1995 עדיין לא התקבלה פסיקה מחייבת של בית המשפט העליון בשאלה זו.

הדעת נותנת, כי משתעלה ה"רשומה המוסדית" כסוגיה מרכזית באחד מהעניינים המובאים בפני בית המשפט העליון, יעוטו עליו כמוצאי שלל רב, ולא היא! לא יעוטו ולא שלל רב.

כפי שכבר כתבתי, "זכיתי" לציטוט : "..... ואינן מעלות שאלה משפטית או ציבורית..." . משכך הם פני הדברים הרי אך נובע הוא, כי עוד לפני שצץ ועלה ענייני לפני בית המשפט העליון, כבר דנו בעניין בהרכב מורחב וקיבלו בו פסק דין מחייב בעניין "רשומה מוסדית". האמנם?

כב' השופט שלי טימן כתב: "ובאשר לפסיקת בית המשפט העליון, אף היא לא קבעה הלכה בעניין דרך הוכחת תנאי הקבילות. ובעניין זה אנו מעדיפים לאמץ את גישתו של המלומד י. קדמי בספרו, כדלעיל, העולה בקנה אחד עם הגיוננו ומסקנותינו". (ביהמ"ש המחוזי בת"א: פ"ח 001120/04 מדינת ישראל נ' רפי אוחנה ואח')

כב' שופטת בית המשפט העליון מרים נאור כתבה, אגב צטטה את פס"ד הנ"ל במ"ח 4737/07 א' מירופולסקי נ' מ"י (06/11/07 ),כדלהלן:

"והנה אחר דברים אלו, וללא קשר לעניינם של המבקשים, ניתנה ביום 15.2.2007 החלטת ביניים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ב-תפ"ח (ת"א) 1120/04 מדינת ישראל נ' אוחנה (טרם פורסם, 15.2.07) (להלן: עניין אוחנה). בהחלטה נקבע כי אומנם ניתן להוכיח פלטי איכון של מכשירי טלפון ניידים באמצעות תעודה בדבר "רשומה מוסדית", אולם קבילותה של התעודה מותנית בהוכחת תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 36(א) לפקודת הראיות.

קבע בית המשפט, כי הסעיף האמור "יחול רק במקום שבית המשפט העליון - שהלכתו מחייבת את כל בתי המשפט... - שינה באופן ברור הלכה קודמת משלו" (שם, בפסקה 16 לפסק הדין). בענייננו, כאמור, מדובר בהחלטה של בית המשפט המחוזי אשר אינה עומדת בתנאי האמור.

מפסקי דין אלה אנו למדים כי עד לתאריך 06/11/07 לא התקבלה כל הלכה מחייבת בעניין זה. המועד הקובע לענייני הוא תאריך פס"ד בבית המשפט שלערעור, 22/03/09, כלומר עדיין קיימת תקופה של כשנה וחצי שבהם עשויה הייתה להיקבע הלכה מחייבת.

והנה כחודש אחרי החלטתו של כב' השופט דנציגר בענייני, כתבה כב' השופטת לושי עבודי בפס"ד, אך זה מקרוב (17/09/09!!!), בפס"ד 4/09 נ' יעקובי נ' עיריית רחובות כדלהלן:

"10. בתי-המשפט השונים נחלקו ביחסם לקבילותם של פלטי המחשב. העניין טרם הוכרע על-ידי בית המשפט העליון, בעוד שבבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. כך, בעוד שכבוד השופט עודד מודריק הכיר בפלטי המחשב כרשומה מוסדית על-פי סעיפים 36-35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), וראה בהם ראייה קבילה למשלוח הודעות תשלום קנס בדואר רשום (עפ"א (מחוזי ת"א) 8329/05 גל נ' עיריית תל אביב (29.10.06, פורסם במאגרים), להלן: "פס"ד גל"), הרי שכבוד השופט דוד רוזן סבר כי אין להכיר בפלטי המחשב כרשומה מוסדית וכי הם אינם מהווים ראיה קבילה למשלוח הודעות תשלום הקנס, הואיל ומדובר על רשומה אשר נערכת על-ידי רשות מרשויות החקירה ומוגשת בהליך פלילי על-ידי רשות זו (עפ"א (מחוזי ת"א) 80059/07 גנאל ואח' עיריית תל אביב (11.11.07, פורסם במאגרים))". (ההדגשה שלי א"א)

על בסיס הדברים המצוטטים לעיל נשאלת השאלה, חדה כתער, האם קודם ליום 22/03/09, הייתה קיימת ומפורסמת ברבים, הלכה מחייבת בעניין ה"רשומה מוסדית"?

על סמך פס"ד דלעיל (לושי עבודי) התשובה היא: לא!!

ואני חוזר ושואל את שאלת השאלות: האם יתכן כי שופט בית המשפט העליון דנציגר כתב בהחלטתו לא אמת?

שאלתי את השאלה בבג"צ 9713/09 - לא קיבלתי תשובה לשאלה זו!

(ראה גם "הם עדיין יורים בסוסים" נכתב וטרם פורסם).

אניח לרגע את שאלת השאלות: האם השופט כתב אמת בהחלטתו?

ואפנה לשאלה הציבורית החשובה הכיצד יתכן, כי שאלה בעניין ה'רשומה המוסדית', הנוגעת לכל אחד ואחת מאתנו באופן יום יומי נותרת ללא דיון ואילו הבקשה לערוך דיון בהרכב מורחב שהובאה ע"י איש מכובד ב"גילדה" לגבי ההבחנה בין גניבה לקבלת דבר במרמה נענית?

זהו מצב של איפה ואיפה במערכת המשפט הישראלית! ועל כך כעסי ועוגמת נפשי הרבה!

כב' נשיא בית המשפט העליון, ברק, כתב על נושא האפלייה (כתפקידו אז): "..אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה,תחושת חוסר השיוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" (בג"צ 953/87 1/88 (15 ) בע"מ 332).

אני, שסיכנתי את חיי באופן הממשי ביותר בשרותי בסיירת "שקד", התנדבתי לכך! לא שירתתי בפרקליטות הצבאית אגב הכנת הקריירה האזרחית.

מעצם היותי אזרח ממלא חובות, אשר התנדב להגן על מולדתו ולחרף נפשו למען הכלל, רואה אני בבירור את זכותי המלאה לקבל דין וחשבון מפורט, האם אכן הייתה הכרעה בעניין 'הרשומה המוסדית'? אם כן, היכן היא מפורסמת? אם לא, האם השופט המסויים הזה כתב בהחלטתו אמת?
האם יתכן, כי כב' שופט בית המשפט העליון, דנציגר, לא כתב בהחלטתו אמת? האם אי אמת זו תשאר ללא התיחסות?

דעתי היא, כי מצב בו שופט בית המשפט העליון לא כתב אמת בהחלטתו, הוא פתח לסופה של מדינת ישראל. (אני כותב "לא אמת" כדי לשמור על מעט כבוד למוסד שעד 08/09 חשבתי שהוא קודש הקודשים).

הבעתי תחושה קשה ביותר וכתבתי שאלה קשה זו באשר לקביעת השופט לבית המשפט העליון בתקווה לבדיקה מחודשת בנושא, שתישא תוצאות המבהירות, כי עפ"י פס"ד "לושי עבודי" אכן הנושא עדיין לא הוכרע בבית המשפט עליון, או לחילופין במידה ולא כך הוא, ציפיתי לקבל הסבר מפורט ומנומק בראיות מתאימות.

למגינת ליבי, תגובת בית המשפט בענייני היתה: "אנחנו לא יושבים כמבקרים של שופטים".

ואני, אנא, אני בא?

אני רוצה לסיים בציטוט מתוך "עיר היונה" של נתן אלתרמן:

".......
וכל הגות וחקרי-לב אשר העט
בם מדקדק לתכן ולמראית
במחי אחד נהפכים לחטא
אף כי לא באו עם רודף בברית.

האחים: אף כי לא באו עם רודף בברית
אך מהותן פתאום מפרכת ופראית.
........

או בתבעה מידי תורות פסוקות
את נפש היחיד ופקדונה.
בהיות לעריצות מסוה-צדקות
דמי היחיד הם חרב היונה

האחים: דמי היחיד הם חרב היונה
ולהט צדקתה העליונה.
........"

(מתוך "קול והד" שירי עשרה אחים עמ' 340 - 346 הוצאת הקיבוץ המאוחד).