בעצם ימים אלו מוצפים כלי התקשורת בתיאוריות קונספירציה. ליליאן פרץ, מנהלת משק הבית של משפחת נתניהו לשעבר, אינה אלא שליחת השטן, קרי ידיעות אחרונות ו"כל הגורמים האינטרנסנטיים אשר עשו יד אחת לכלות את שלטונות של נתניהו". המצקצקים בלשונם מתלהמים כי תביעתה של ליליאן פרץ בושלה במשרדי ידיעות אחרונות, ואינה אלא חלק ממלחמתו של נוני
מוזס, ב
בנימין נתניהו, אשר המיט על ברוני התקשורת בישראל את הקוץ-התקשורתי-בישבנם השמן ששמו "ישראל היום".
כל זאת אולי נכון, אבל לא קשור. אין כל ספק שבין ישראל היום לבין מעריב/ידיעות מתנהלת מלחמת חורמה על הישרדות, על השליטה במדינה. אין כל ספק כי עיתון 'ישראל היום' הוא פרו ביבי. אך מה כל זה קשור לתביעתה המוצדקת של ליליאן פרץ? ליליאן פרץ אינה אלא ההמחשה כי בניגוד לרבים אחרים, בנימין נתניהו מקפיד על פרסונה פרטית אשר מזוהה עם הפרסונה הציבורית. עם הביבי להמונים מציג חזות ציבורית של שמיטת רשתות הביטחון מתחת לרגלי העובדים, של יצירת שוק עבדים בישראל, של הפרטת המדינה ושל מכירת עובדיה לקבלני כוח אדם, ביבי הפרטי מקיים את האג'נדה, ובתוך ביתו פנימה עובדת אישה שהיא חסרת זכויות וחסרת כל כבוד אנושי, אישה שהמעבידים שלה, בני משפחת נתניהו, מפמפמים לה כי העבודה אצלם היא "זכות", אישה שזכויותיה הסוציאליות הבסיסיות כעובדת נשללו (ראו
כתבה ב'הארץ').
המאבק של ליליאן פרץ, שאפילו לא קראה את הכתבה ב'ידיעות אחרונות', הוא המאבק של עובדים בישראל על צלם האדם שלהם, על כבודם, על זכויותיהם הבסיסיות כעובדים וכבני אדם. זהו מאבק בהפיכת המשק הישראלי לשוק עבדים מודרנים תחת סיסמאות נבובות של "התעיילות". עצם העובדה שנוני מוזס מפרסם את כתב תביעתה בעמוד הראשון מלמדת אולי שנוני מוזס לוקח טרמפ על המקרה הצודק של ליליאן פרץ, אך אינו מאיין את צדקת תביעתה. מי שמחתים את העובד שלו על כך ש"אין לו כל טענות כלפיו" הוא מי שיודע שהכובע בוער על ראשו, וכך, על-פי
הפרסום ב'הארץ', נהגו בני משפחת נתניהו.
הם כנראה ידעו למה.
כן לבמבוצ'יני
מי שמחפש בימים אלו דירה למכירה, נתקל במודעות אשר מציעות למכירה דירות קטנות, עלובות ומצחינות במחירים מופקעים. וכל זאת למה? משום ש"ניתן להשיג תשואה של כך וכך אחוזים". שוק הנדל"ן בישראל מושתת על עושק משתמשי הקצה, שלא שפר מזלם ואינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה משלהם. אלו, עקב מיעוט הדירות להשכרה, משלמים כל מחיר על כל חור שורץ עכברים, ובכך מעלים את ערכן של דירות-זבל לשחקים. אך הניצול מתגלגל לו - לא רק בעלי הדירות הישירים מתעשרים, ההתעשרות על-חשבון משתמשי הקצה נמשכת - ניתן להפקיע מחיריהן של דירות זבל, חשוכות, צרות ומסריחות, ולמכור אותן במחירים מופקעים, וזאת משום ש"המשקיע הזריז" יוכל לקבל מהן "תשואה". אם נפשיט את המונח הכלכלי "תשואה" ממחלפות-השיח הנדל"ניות שלו, נגלה כי מאחורי המושג "תשואה" מסתתרים אנשים. כאלו שלא ירכשו מזון או תרופות, והכל בכדי לעמוד בשכר הדירה המופקע. כאלו אשר לעיתים יוותרו על טיפול רפואי חשוב, בכדי לעמוד בשכר הדירה המופקע. כאלו שעובדים בשתי עבודות ואולי אפילו בשבתות, בכדי לעמוד בשכר הדירה המופקע. על כן, כאשר קראתי ב'הארץ' על
תופעת הבמבוצ'יני באיטליה, דמיתי לאותם אנשים מן הפרסומת אשר אומרים "יס, יס, יס!" בהתלהבות רבה. אם רק הייתה מתפתחת במדינת ישראל תרבות של מגורים אצל ההורים עד גיל מבוגר, מצידי אפילו 40, סרסורי הנדל"ן היו למדים סוף כל סוף כי אנשים הם אנשים, ולא "תשואה", ואותו שתן אשר עלה להם לראש עקב המחסור בדירות להשכרה, היה יורד למקומו חזרה לשלפוחית.
לא תודה, ביבי
הורדת המע"מ שיזם הביבי להמונים, נפלה עלי, לכאורה בדיוק בעיתוי מצוין - כאשר לי עצמי הייתה רכישה ממש ענקית לבצע, כזו שמבצעים אחת לעשור בערך. הורדת המע"מ נשמעה ראשית כמו צ'ופר אישי מביבי. הנה לך כמה מאות שקלים. תעשי בהם משהו נחמד.
אך בכל זאת, למרות הזכייה בזעיר לוטו של הביבי להמונים, והתפנותם של כמה מאות בודדות של שקלים כתוצאה מחיסכון בהוצאות המע"מ, לא שמחתי. ראשית, מי שיכול לבצע רכישה גדולה אינו זקוק להורדת מיסים, אלא הוא זה שעקרונות של צדק חלוקתי מחייבים לגבות ממנו מיסים רבים יותר. שנית, מתחשיב שערכתי התברר כי רכישה של 30,000 שקלים חוסכת לרוכש, עקב הורדת המע"מ מ-16.5% ל-16% אך ורק כ-150 שקלים. סכום שהאדם הפרטי אינו יכול לעשות בו שום דבר משמעותי לבד מלהזמין ארוחה זוגית בינונית במסעדה. לעומת זאת, אם תכפיל את הסכומים הזניחים שבהם ירד מס הערך המוסף במיליונים, תקבל סכומים ניכרים שבהם הממשלה (בהנחה שאינה מושחתת ועושה משהו למען הציבור שלה) יכולה לעשות משהו למען האזרחים: עוד מעונות יום לילדים בכדי לאפשר לנשים לצאת לעבודה, עוד שיעורי עזר לתלמידים מתקשים בפריפריה, עוד תרופות לסל הבריאות. אז נכון שעקב הרפורמה של ביבי זכיתי בפרס בזעיר אנפין בגובה של 150 שקלים, עקב חיסכון המע"מ ברכישה שלי. אולם הייתי מעדיפה לשלם אותו כמס ולדעת שלרשת הביטחון שלי, שממילא אינה קיימת מיום ליום, נוסף עוד חוט כזה, אפילו קטנטן.