בכל פעם שהמצב בעם ישראל הופך ללא פשוט, כשהוא עומד בפני משבר, הוא מגיב על-פי רוב בצורה זהה: הוא מתחלק למפלגות שמתחילות להתווכח אחת עם השנייה. זה לא חדש, זה כבר התחיל מהיום הראשון שלו בתור עם. מיד אחר לידתו ביציאת מצרים, הוא נקלע לסכנה קיומית כזו, שבכלל לא היה ברור שהוא ישרוד. מצד אחד הים ואי-אפשר להתקדם, מצד שני המצרים רודפים, האפשרות לברוח למדבר לא נראית קוסמת כל כך, אז מה נשאר לעשות? לריב. אגב, גם אצל אומות העולם אין חדש, כמו המצרים בזמנו, מיד אחרי שהם מכירים בעצמאותנו, הם מתחרטים ועושים כל שביכולתם כדי שניעלם מהמפה (ב-1948 הבטיחו לאמריקנים שמדובר בעניין של חודש-חודשיים עד שהערבים ימחקו אותנו. האמריקנים בתגובה הטילו אמברגו על הנשק).
התלמוד הירושלמי מתאר כי "ארבע כיתים (בלשון ימינו כיתות) נעשו אבותינו על הים, אחת אומרת נפול לים. ואחת אומרת נחזור למצרים. ואחת אומרת נעשה עמהן מלחמה. ואחת אומרת נצווח (נתפלל) כנגדן". התלמוד מרמז כאן לארבע המפלגות המרכזיות של עם ישראל כמעט בכל דור ודור. 'אחת אומרת נפול לים' – זו הכת שרואה שהמצב אבוד ומעדיפה לוותר. היא מוכנה לוותר על כל מה שהשיגה עד עכשיו, על כל האדמות ועל כל הערכים, עד שבסוף היא מוצאת את עצמה בים. 'ואחת אומרת נחזור למצרים' – גם היא בשעה של משבר איננה מוכנה להתמודד, יש לה קרובי משפחה בארצות אחרות שיכולים לארח אותה עד יעבור זעם. 'ואחת אומרת נעשה עמהן מלחמה' – אומנם מדובר במלחמה חסרת סיכוי, אבל לכל הפחות הן יירשמו בספרי ההיסטוריה בתור אלו שמתו בכבוד. 'ואחת אומרת נצווח כנגדן' – המעשים שלנו לא יועילו, נשב ונתפלל לקב"ה והוא יעזור.
כל ארבע הכיתות האלו, אינן רואות סיכוי ממשי לטווח ארוך בפתרון אותו הן מציעות. אבל מבחינתן, שאר הפתרונות אינם מועילים יותר. התלמוד ממשיך ומתאר את תגובתו של משה לאותן ארבע כיתות, בפסוק "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" [שמות יד, יג-יד].
"זו שאמרה נפול לים, אמר להן משה התיצבו וראו את ישועת ה' (התייצבו – אל תיפלו). זו שאמרה נחזור למצרים אמר להן משה כי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (אין לכם מה לחזור עוד למצרים). וזו שאמרה נעשה עמהן מלחמה אמר להן משה ה' ילחם לכם (ולא אתם) וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להן משה ואתם תחרישון".
אז מה כן אפשר לעשות? מה כן עושים במצב כזה? הייתה גם כת חמישית, אלו שאינם מדברים אלא עושים. בעוד ארבע הכיתות כל אחת אומרת מה צריך לעשות, בא אדם אחד ועשה מעשה: "קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים". הוא לא נכנס למים כדי להתאבד, אלא כדי לפתוח אותו. הוא מקיים את ציווי הקב"ה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". הוא לא ניסה לשכנע אף אחד שהוא צודק, הוא לא התיימר לייצג את כל האומה, הוא גם לא חיפש יוקרה או גדולה במעשהו, הוא עשה רק את מה שהוא יכול לעשות כדי לקדם את עם ישראל. מעשהו זה, שנעשה מתוך אמונה, הוא על-פי המדרש שקרע בסופו של דבר את הים.
כאשר עם ישראל נמצא במשבר ומתלבט כיצד לנהוג, דווקא המעשים של האנשים הקטנים הם שמקדמים אותו. עוד מעשה טוב, "עוד דונם ועוד עז", הם אלו שיקדמו את הגאולה יותר מכל הדיבורים של הפוליטיקאים.
