כל אחד הוא מיוחד

תופעה מוכרת ושכיחה יחסית המשפיעה על שוני בהתנהגות ילדים נובעת מהפרעה בוויסות החושי ("רגישות יתר" או "תת רגישות") - הכוונה לעוצמות הגירוי שהילד חווה. כשילד חווה קושי בקליטת החושים, הדבר משליך על תחומי חייו השונים ובמידה רבה גם על אורח החיים של המשפחה כולה.

הקושי החושי כרוך ברוב המקרים גם בקשיים חברתיים ורגשיים, ופוגם בתפקודו היומיומי של הילד ולעיתים גם בתהליך הלימודי שלו.

רגישות יתר: אצל ילדים מתבטאת בכך שהם מגיבים במתח או בחרדה לגירויים הנחשבים בלתי חזקים. הילד קולט מידע חושי הנחשב לרגיל ושכיח באופן חזק וקיצוני, ולכן אפילו ליטוף, עלול להיקלט אצלו ככאב. במקרים רבים דוחים ילדים אלה חיבוק או נשיקה מאמם, והיא חשה כתוצאה מכך פגועה וכעוסה. עיסוק בחומרים, כמו חומר חרסתי, צבעי ידיים ודבק, יגרמו לילד כזה אי-נוחות מרובה ולרוב יימנע מפעילויות המצריכות מגע בהם.
קשה מאוד להרגיע ילד כזה בשעת בכי בעזרת חיבוק, כיוון שהמגע מתקבל אצלו כחזק ובלתי נעים. בעקבות כל הקשיים הללו, עלול להיות קשה לילד עם רגישות יתר להסתגל לחברה ולשינויים בסביבתו.

תת רגישות: תופעה שנמצאת מהצד השני של המתרס. ילדים הסובלים מתת רגישות קולטים בעוצמה חלשה מאוד גירויים חזקים, עד שכמעט אינם חשים בעוצמת הגירוי. קבלת המידע החושי נעשית באופן חלש. הם יקפצו וינועו בחוזקה כדי לחוש את המגע, וחלקם יתעלם לחלוטין ממצבים שונים שעלולים להיות מסוכנים, עקב חוסר תחושת הגירוי. רבים מהם לא יבכו לאחר שיקבלו חיסון/מכה או/ו יגעו בנוזל רותח, כיוון שלא יחושו בכאב.

ילדים אלה עלולים לסכן את עצמם כדי לחוש דברים. הם יקפצו ממקום גבוה כדי לחוש את עוצמת המגע, ועלולים גם לקפוץ על חבריהם בלי להבין שהם מכאיבים להם. מצב כזה עלול להביא לקושי חברתי נלווה, כיוון שילדים לא ירצו לשחק איתם. כל ילד מגיב באופן שונה לאותו גירוי. אולם ילד בעל קושי בוויסות חושי, יחוש סבל בעקבות קליטה לא פרופורציונלית לגירויים.

ילדים בעלי רגישות יתר, עשויים להגיב ברגישות רבה במיוחד למצבם הרגשי של אנשים הנמצאים בסביבתם. ילד בעל רגישות יתר, מרגיש את הכעס, העצבות או החרדה של האדם הנמצא לצידו ללא מילים, והדבר מפריע לו מאוד בתפקוד.

במקרה של תת רגישות, יתאפיין הילד בחוסר שקט ובצורך מוגבר בגירוי המגע. ילד כזה ירצה לגעת בכל דבר, ונגיעתו בחפצים תהיה לרוב חזקה ומגושמת.

אלימות היא סימפטום אפשרי של רגישות יתר ושל תת רגישות. הדבר מתבטא בכך שילד בעל רגישות יתר למגע, מפחד מפלישה למרחב שלו, ולכן עשוי לנקוט, שלא במכוון, במעשה תוקפני. לעומתו, ילד בעל תת רגישות, ירבה להתחכך עם ילדים אחרים כדי להגביר את גירוי המגע על-מנת שיוכל לחוש בו.

דוגמאות אלה ממחישות כיצד גם הפרעה בוויסות החושי עשויה לגרום לשוני ולייחודיות של כל אחת ואחד, אך חשוב להבין שבמקרים שהרגישות / תת הרגישות מפריעה למהלך התקין של החיים, לא מדובר במצב בלתי הפיך. אבחון הבעיה מאפשר להורים ולמטפלים להעניק לילד כלים שיכולים לשפר את תפקודו והרגשתו הכללית על-ידי פנייה לגורמים מטפלים כמו מרפאה בעיסוק.

החוקרים אף הטביעו מושג חשוב טיב התאמה - כשיש התאמה טובה בין ההורה/המטפלת לבין הילד, תהיה הרמוניה, אך כשיש קושי בהתאמה, הדבר יצור מתח באינטראקציה.

דוגמה לחוסר התאמה מבחינה פסיכולוגית: תינוק שמסתגל לאט שנולד לאם מוחצנת ומסתגלת בקלות, יצור בלבול אצל האם ויהיה לה קשה להבין את התנהגותו.

דוגמה לחוסר התאמה מבחינה פיזית: למשל בסביבת גידול - תינוק שגדל בדירה קטנה, עלול להרגיש כלוא, ולכן צריך להוציא אותו לטיולים ולתת לו לשחרר יצרים טבעיים ולא לכעוס עליו כשהוא פעיל מדי.

קיימים מודלים נוספים שהידוע והמקובל מביניהם הוא של מארי רוטברט. הגדרה של טמפרמנט לפי המודל: הבדלים בין אישיים קונסטיטוציוניים - בסיס ביולוגי קבוע של האורגניזם שמושפע לאורך זמן גם מתהליכי גדילה וגם מתהליכי התנסות.

לפי רוטברט, ישנן תכונות שיכולות לבוא לידי ביטוי רק בשלב מאוחר יותר, כיוון שרק אז יש הבשלה של אזורי מוח גבוהים (במיוחד תכונות כמו קשב, תכונות של וויסות במאמץ, התפתחות הויסות העצמי).

הבדלים אלו באים לידי ביטוי בשני אופנים:

• תגובתיות: אופי ההתעוררות של הילד לתגובות מוטוריות ורגשיות מבחינת זמן התגובה, שיא עוצמת התגובה וכמה זמן אחרי שהגירוי נגמר חוזר המצב הרגיל.

• ויסות עצמי: היכולת לווסת את ההתנהגות כמו רגשות ופעולות כדי לפעול להשיג מטרה רצויה או להסתגל לדרישות המצב (השכלי והחברתי).

המזג (הטמפרמנט) הוא אבן הבסיס, הליבה שמתוכה צומחת האישיות המאוחרת, מתוך קשר עם הסביבה. החוקרים תומאס, צ'ס ובירץ', החלו כבר בשנת 1956 את אחד המחקרים המשמעותיים ביותר בתחום הבדלי טמפרמנט במטרה לנסות לאפיין את ההבדלים בין הילדים ולבחון מאפיינים מולדים שונים:

• רמת פעילות: כמות התנועה והפעילות הגופנית.

• עוצמת תגובה: כמות האנרגיה המושקעת בפעילויות רגשיות.

• הסתגלות לשינויים: באיזו מהירות מסתגל / מתגבר התינוק לשינוי.

• רגישות חושית: רגישות לגירויים מטרידים.

• איכות מצב הרוח: מצב רוח ככלי חיובי או שלילי.

• משך תשומת לב/טווח קשב והתמדה: כמה זמן יתמיד בפעילות עד שיוותר או עד שדעתו תוסח.

• קצביות: רמת סדירות של פעולות כמו שינה, אכילה, יציאות.

• התקרבות או נסיגה מדברים (מגירויים) חדשים: אופי התגובה הראשונה לגירוי חדש.

• מידת הסחת דעת: באיזו קלות ניתן להסיח את דעתו כשהוא עסוק במשימה.

החוקרים ניסו לחבר בין השפעות מולדות להשפעות סביבתיות וכך להתמודד עם הגישה המטילה תחושת אשם על האמהות. על בסיס הדירוגים, הגדירו החוקרים שלושה דפוסי התנהגות המתייחסים לרמת פעילות, תגובה ומידת ההסתגלות של כל ילד:

טמפרמנט קל
טמפרמנט קשה
טמפרמנט של "הסתגלות איטית"