הפרשה הקודמת חותמת במלחמת עמלק [שמות י"ז]: [ח] וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. אומנם המלחמה הסתיימה בניצחון ישראל על עמלק, אבל החוצפה שהפגין בהעזתו להילחם בנו זמן קצר לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, אירועים שלשמעם [פרק ט"ו]: [יד] שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִיל אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. [טו] אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם-- אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. [טז] תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, (...). פרעה עצמו, האופוזיציונר הכי גדול למלכות ה' בעולם, נאלץ להודות כי: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים ולמרות זאת העז עמלק להתגרות בה' יתברך על-ידי תקיפת עם ה'. חוצפה זו זיכתה אותו במעמד המפוקפק של אויב נצחי לה' ולעמו. שעל כן מבטיח ה' למשה ומצווהו לכתוב זאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

האנטיתזה של עמלק הוא יתרו, שעל אודותיו קוראים השבוע בפרשה הקרויה על שמו [פרק י"ח]: [א] וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. רש"י מפרש: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ, מה שמועה שמע ובא - קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. לכאורה, יתרו היה אמור לדעת פרטים רבים נוספים על אודות הקורות את משה ובני ישראל והוא אכן ידע, אבל רק אחרי מלחמת עמלק הוא מחליט לבוא אל משה ולהצטרף לבני ישראל, מה ההסבר? עשר מכות מצרים לא הניעו אותו לנקוט צעד זה וגם לא קריעת ים סוף כשלעצמה, רק מלחמת עמלק שיכנעה אותו? למצער, זה מזמין ניסיון להבין את הראש של יתרו ואולי גם למצוא איזה קשר למה שקורה אצלנו כאן ועכשיו.

כאמור, פרעה היה האופוזיציונר הראשי של הקב"ה ופירושו של דבר שהתיימר, כמו כל אופוזיציונר יש לומר, לתפוס את מקומו בניהול העולם. המכות שחטף בסדר עולה, מן הקל אל הכבד, אילצו אותו להודות כי ה' הוא האלוקים וזו הייתה תכליתן, לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ. פרעה אכן הודה אבל לא באמת הפנים, לא עבר לצד הקדושה. אולי חשב שסוף-סוף יש גבול גם לכוחו של האינסוף והוא יצליח לגבור עליו בחזית כלשהי, שעל כן פתח במרדף אחרי בני ישראל בניסיון להשיב אותם לעבדות. המרדף הזה הסתיים בטביעת כל חילו בים סוף לאחר שבני ישראל עברו באותו ים ואפילו לא נרטבו. האירוע הזה היכה בתדהמה את העולם כולו כמתואר בשירת הים [פרק ט"ו]. אבל עדיין, הרע נשאר בתוקפו, שעל כן יכול לבוא עמלק ולהילחם עם ישראל.

התורה מציגה את יתרו כ-כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה. לכאורה, לשם מה מציינת התורה את עובדת היותו כֹהֵן מִדְיָן? הרי הוא חֹתֵן מֹשֶׁה, המדרגה העליונה של עבודת ה', ולכאורה זהו גנאי ליתרו שמזכירים את מעמדו כמשרת העבודה זרה במדרגה העליונה, כֹהֵן מִדְיָן, בעוד משה הוא המדרגה העליונה של עבודת ה'. אלא שהתבוננות עמיקה מגלה שזהו שבח ולא גנאי. לאחר שמשה מספר לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל: אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם ה'. [ט] יתרו מתרגש מאד: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ--עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל: אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם. וַיִּחַדְּ זה לשון חדוה או לשון חידודים, צמרמורת של כאב על מה שקרה למצרים. כך או אחרת, התגובה שלו מאלפת:

[י] וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם. על הברכה הזאת של יתרו כתוב במדרש [מכילתא על הפסוק]: אמר ר' פפיס, בגנות ישראל הכתוב מדבר; שהרי יש שם ששים רבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם לברך למקום עד שבא יתרו וברך למקום, שנאמר: ויאמר יתרו בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם. לכאורה, מה העניין בברכה דוקא, הרי אמרו שירה, זה לא מספיק? וחוץ מזה, מדוע באמת לא ברכו? ובכן, ברכה זה מלשון המשכה, כמו המבריך את הגפן, מושך זמורה כלפי מטה לקרקע. אמרנו שבקריעת ים סוף, למרות שנתגלה לכולם כי ה' הוא האלוקים והוא שולט גם בארץ ובימים, הרע עדיין היה בתוקפו. בשלב הזה - חשבו בני ישראל, עדיין לא ניתן לברך, להמשיך את הקדושה מטה מטה לרבדים הכי תחתונים של המציאות.

אפשר כבר לומר שירה ואכן אמרו, אבל עוד לא נוצר החיבור, הָהַבְרָכָה, מהקדושה אל הרבדים התחתונים של העולם. עד שבא יתרו. הוא, שעד לאחרונה היה עובד עבודה זרה וכעת החליף אותה בעבודת ה', בכך הוא השלים את המהלך של חדירת הקדושה לעולם הזה, לרבדים הכי תחתונים שבו, לכן הוא יכול לברך. והמהלך הזה שלו הוא הניגוד המושלם למהלך הנבזי של עמלק, לכן הוא בא בעקבותיו.

האור הכי מתוק בא מתוך החושך

יתרו שמע על מלחמת עמלק ושמועה זו הניעה אותו לבוא. לא העובדה שישראל ניצחו את עמלק אלא מלחמת עמלק. כי תקיפת עמלק חשפה את העובדה הנ"ל, ש"הפגנת הכוח" של הקב"ה בקריעת ים סוף, יכולה להתפרש כאילו הכל קורה בתחום הקדושה; שאמנם גם בעולם הזה הגשמי קיימת הקדושה אבל השלטון שלה אינו מלא; שלצד האחר, המנוגד לקדושה, יש חיים משלו והוא אינו כפוף לבורא יתברך. יתרו, שהיה בכיר מאוד בצד המנוגד לקדושה, החליט לבחור בצד הקדושה וזה בדיוק הפוך מהבחירה של עמלק. לכן, כשהתורה מציינת שמדובר בכֹהֵן מִדְיָן, אין זה גנאי חלילה, זהו שבח לאדם שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם, שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה [רש"י].

ואותו אדם מכריז כעת: [יא] עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים: כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. אומר ר' אלעזר בזוהר (בתרגום חופשי): בא יתרו, כומר גדול ומכובד, ומודה בגדולתו של הקב"ה; אומר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים. בכך התעלה והתכבד הקב"ה כבוד רב בעליונים ובתחתונים, ואחר כך נתן את התורה בשלמות כי כעת שלטונו פרוש על הכל. הרי עד אז חשבו שהשלטון שלו מוגבל לתחום הקדושה, למי שמאמין בו; ההצטרפות של יתרו, שאחרי פרעה הוא היה הבכיר ביותר בצד המנוגד לקדושה, מהווה הכרזה ששלטונו של הבורא יתברך אינו מוגבל בשום הגבלה וכעת הוא יכול להוריד את תורתו לעולם הגשמי. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בנו, אכן, על זה כתוב (תהלים ס"ז): [ד] יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹקִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.

בשיחה שקיימנו ברדיו קול הלב, דיברנו על העובדה שעמלק הוא קרוב משפחה, נכד לעשו אחיו של יעקב אבינו. ודווקא הוא הראשון לתקוף את עם ישראל שזו התקפה על האמונה באלוקי ישראל. לעומת זאת יתרו - שהוא גוי גמור - בתגובה להתקפה העמלקית, נוקט פעולה הפוכה בתכלית, הוא מצטרף לעם ישראל וההצטרפות שלו מכשירה את העולם לקבל את התורה. הוא כאילו מכריז באוזני העולם כולו: כל אחד יכול להתחבר לאלוקי ישראל. מישהו מזהה בדברים הנ"ל איזה הקשר אקטואלי? בשיחת הרדיו ניסינו לחשוף את ההקשר הזה. לא פעם דיברנו על כך שאנחנו מציידים את אויבינו בנשק שבו הם משתמשים נגדנו. לגבי הרשעות הפלשתינית והנשק שקיבלה מאתנו - אין צורך להכביר מילים. אבל כל התעמולה נגדנו בעולם מבוססת על ציטוטים מכאן, ממדינת ישראל. או בשפה של המאמר הזה, קרובים, (עמלק) הם שתוקפים אותנו.

לפני כמה ימים ביקרו בארץ שני חברי פרלמנט מאירופה. על-פי הדיווח, מדובר בידידים הכואבים את מצבנו בדעת הקהל העולמית ופועלים כמיטב יכולתם להגן עלינו שם. הם השמיעו נימוקים לכך שההסברה שלנו לא יכולה להצליח באירופה, אבל משום מה נעדרה מדבריהם (או מהדיווח) האמירה שכל עוד אנחנו נלחמים נגד עצמנו באמירות משמיצות או סתם מטופשות, לא ניתן להגן עלינו מבחוץ. אולי לא היה נעים להם ולכן לא אמרו. ניקח לדוגמה את הדברן המעוטר ביותר בתולדות צה"ל, "סר" הביטחון. ההכרזה שלו שאם לא יהיה מו"מ תהיה מלחמה עם סוריה, ראויה לענ"ד לתפוס מקום ראשון בתחרות האמירות המטופשות ואפילו השקריות. לא אחרוג ממנהגי ולא אנסה להוכיח את זכאותה של אמירה זו למקום הראשון, אבל העובדה שמיד לאחר שנאמרה החלו לנשב רוחות מלחמה מדברת בעד עצמה.

או ארגוני "השמאל העמוק" בלשונו של אותו דברן המקפיד לשמור את הכינוי 'קיצוני' לימיניים בלבד. ארגוני השמאל הקיצוני שציוניותם אינה מוטלת בספק (???) בעיני עצמם, מכפישים אותנו בהיקף ובעומק ששום גוי לא היה מצליח להגיע אליו. עד כדי כך שאפילו גולדסטון, היהודי שאינו חי בארץ, רוב ככל הדוח שלו מבוסס על דברים שכתבו אותם ישראלים שונאי יהדותם. אותם יהודים אינם יודעים זאת, אבל מה שמניע אותם זו קליפת עמלק שבכוחותיה האחרונים מנהלת מלחמה נגד עם ישראל וגאולתו. זהו ההמשך הרעיוני של אותו עמלק שבא להילחם בישראל במטרה לחצוץ בינם לבין הר סיני, כדי שלא יקבלו את התורה. עמלק ניסה ומנסה להחשיך את העולם, לפגוע בעם ישראל, וזו החשיבות הגדולה בצעד האמיץ של יתרו, שבתגובה למלחמת עמלק, בא והצטרף לעם ישראל. כי מתוך החושך העמלקי, אומר הזוהר, נגה אור גדול מהצעד שעשה יתרו. וזהו פירוש הפסוק (קהלת ב'): [יג] וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת--כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ. אם אין חושך - לא נדע להעריך את האור. אם אין רע - לא נדע מהו טוב. וזה מה שחסר לנו כעת, ברגעים האחרונים של הגלות, הנהגה שתוביל אותנו בדרך שמלמד אותנו יתרו.