ביניש והטוקבקים

מצד שני, כדאי שדורית ביניש - כמו כל איש ציבור - תפנים את מה שנאמר בטוקבקים. נכון, יש תופעה של טוקבקים מטעם וטוקבקיסטים בתשלום. נכון, לעיתים המגיבים כלל אינם קוראים את המאמר אלא כותבים את דעתם שלהם. נכון, הדעות הללו עשויות להיות פשטניות ומתלהמות (אותי, למשל, כבר האשימו שאני ימני קיצוני וגם שמאלן שונא נתניהו). אך אין זה מוריד מערכן הכולל.

לפי האימרה הידועה, אם כולם אומרים לך שאתה מתנדנד - כדאי שתעשה בדיקת שכרות. אם איש ציבור או גוף ציבורי, חשובים ככל שיהיו, סופגים ביקורת חוזרת ונשנית בטוקבקים, כדאי שיבחנו את עצמם. לאחר שמסננים את התגובות הפרועות והמתלהמות, הטוקבקים הם כלי חשוב מאוד ובלתי אמצעי לבחינת דעת הקהל. שימוש מושכל בו יכול לא רק לקדם את הדמוקרטיה, אלא גם לשפר את מוסדותיה.

האינטרנט הוא המהפכה הדמוקרטית הגדולה ביותר בתולדות העולם, יותר מהמהפכה הצרפתית ויותר ממלחמת העצמאות האמריקנית. האינטרנט הוא הכלי הראשון בתולדות האנושות, המאפשר העברה חופשית באמת של ידע ומידע, דעות ומחשבות. אין זה פלא, שהמשטרים הדיקטטוריים החשוכים ביותר - אירן, סין ואחרים - נלחמים בו בכזה שצף קצף.

הטוקבקים הם חלק מהותי מאותה מהפכה דמוקרטית, משום שהם הכלי באמצעותו יכול כל אחד להביע את דעתו בכל נושא ובזמן אמת. לא עוד מכתבים למערכת, הממתינים זמן רב ומסוננים בהתאם למקום המועט המוקדש להם. לא עוד הצורך לארגן הפגנה או עצומה. משהו מפריע לך? דבר, כאן ועכשיו.

אלא שכמו כל דבר בחיים, גם חופש הביטוי הוא עניין של מידתיות. הרי לא יעלה על הדעת שפורץ יטען לחופש העיסוק, כשם שלא יעלה על הדעת שמשפחת פשע תטען לחופש ההתארגנות. לכל החירויות יש מגבלות, המיועדות לאזן בינן לבין זכויות אחרות. שאם לא כן, נגיע בתוך 24 שעות למצב של אנרכיה מוחלטת.

כידוע, גם לחופש הביטוי יש מגבלות - כולל במדינות הדמוקרטיות ביותר. יש מגבלות של לשון הרע, יש מגבלות של פרטיות, יש מגבלות של בטחון המדינה, יש מגבלות של הגנה על ילדים ועוד. אין שום סיבה מהותית, שחופש הביטוי באינטרנט לא יהיה נתון לאותן מגבלות. אתר זה (News1) לקח צעד נוסף והוא מפרסם דרך קבע כתובות IP של הטוקבקיסטים.

אלא שכאן נכנסת הבעיה הטכנית-לכאורה: איך אפשר להגביל - לתכלית ראויה ובמידה שאינה על הנדרש - את חופש הביטוי ברשת? האם יש לדרוש מכל אתר המאפשר טוקבקים, להפעיל מערכת של בדיקה וסינון? הדבר אינו מעשי מבחינה כלכלית, ויביא לכך שתימנע כליל הזכות להגיב. יתרה מזאת: האם יש להבחין בין לוח מודעות וירטואלי לבין לוח מודעות פיזי? הרי איש אינו סבור, למשל, שחובתה של עירייה להציב שומר ליד כל לוח מודעות על-מנת למנוע הדבקת מודעות משמיצות.

גם המחוקק ובתי המשפט טרם נתנו תשובה חד-משמעית, משום שכדרכם - הם מתקשים להגיב להתפתחויות הטכנולוגיות באותה מהירות בה הן מתרחשות. הקו המסתמן בפסיקת בתי המשפט בישראל בשנים האחרונות הוא, שאתרי אינטרנט - המצהירים מראש על מדיניות התואמת את מגבלות החוק - אינם מחויבים לסנן את הטוקבקים. לעומת זאת, ניתן לחייב אותם לגלות כתובות IP כאשר מדובר בלשון הרע או בעבירה אחרת, אם מוגשת תביעה בידי מי שרואה עצמו נפגע מכך. דומה שזהו איזון ראוי ומתאים.