אתחיל מהסוף: אסור שרשות השידור תיסגר. מאוד אסור. בדמוקרטיה שבה שניים מתוך שלושה ערוצי טלוויזיה בבעלות בעלי הון, ערוץ שידור ציבור, הוא חיוני מאין כמותו. אחרי שאמרתי את זה, מגיע תור המקלחת הקרה.
קבוצה שמתמודדת על המגרש, ושחקניה הנרפים אדישים לתבוסה שהיא נוחלת, מעוררת סלידה. ההזדנבות הקבועה של ערוץ 1 בתחתית טבלת הרייטינג, יש לה סיבה: כקבוצה, עובדי הערוץ איבדו את הבושה. אין להם שום בעיה לראות את עצמם על הקרשים פעם אחר פעם. ומי שלא מתבייש לשכב מובס, לא יקום!
כשמדובר באקטואליה, קבוצת הערוץ הראשון הייתה צריך להביס את שני היריבים. כל משחק!! העובדה שהערוץ הראשון משדר בלי פרסומות, היא יתרון משמעותי בלתי מנוצל. ולמרות היתרון הזה, הערוץ מפסיד. רוב הצופים נטשו. נשארו קשישי העדה, שמפחדים לזפזפ מחשש שמא יתקשו לחזור.
עובדי הערוץ יכולים ללחוש למבקריהם מבחוץ, רק משפט אחד נכון: הביקורת שלכם היא קצה הקרחון. מבפנים, זה נראה ונשמע פי מיליון יותר גרוע. שיטת הניהול ברשות השידור במילה אחת היא "הפקרות". גם המנהל הכי מוכשר עלי אדמות, לא היה מצליח להבריא את הערוץ, כשמולו עשרה ועדי עובדים, שנטישת צופים מגלגלת אותם מצחוק.
התחושה היא שרגע האמת דופק בדלת. הקמפיין שמנהלים הערוצים האחרים למען הצלתו, מעורר צופים רבים לדרוש בקריסתו. אין דבר יותר מעליב מאשר לדעת שבלוויה של הערוץ - אם וכאשר ימות - רבים ירקדו את מחול "ברוך שפטרנו". ערוץ שהמממנים שונאים אותו, אין לו זכות קיום.
שידור ציבורי, כשמו כן הוא: שידור למען הציבור. בכירי הערוץ חייבים לעשות שינוי דרסטי באוריינטציה. רוצה לומר: טיפוח גאוות יחידה, וחזרה כנה אל כל הקלישאות על כללי אתיקה: אמת, תחושת שליחות, ודגש על הגינות בשידור. זה כולל תקיפת החברים מהערוצים האחרים שמתבלים במניפולציה כל ידיעה שיש לה נגיעה פוליטית.
תופעת ה"אתרוג" אותה הפיץ אחד ממנהיגי העדר מחפירה מבחינה אתית. בפועל, הייתה כאן הכרזה על ביטול זמני של הכללים עד שהחשוד בפלילים יסיים לבצע את האג'נדה של העדר. מבחינת הערוץ הראשון, הייתה כאן הזדמנות היסטורית להחזיר את הצופים, אילו יצקו תוכן למושג "כלבי השמירה של הדמוקרטיה". ההזדמנות הזאת הוחמצה...
מבין החפצים בהמשך קיומו של הערוץ בחרתי להגיב לשניים. אחד מהם, הפרשן הפוליטי
ירון דקל, עדיין מככב שם, והשנייה, אורלי וילנאי, סולקה בגין חריגה גסה מכללי האתיקה. לצופי מהדורת החדשות של הערוץ השני (22.2.10), הזכיר דקל את שידור הסרט של
מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה", לאחר סירובם של שני הערוצים המסחריים. לעומתו, העיתונאית אורלי וילנאי בחרה לכתוב מאמר פובליציסטי.
תחת הכותרת: "החברה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לשמוט עוד דגל", היא כתבה: "הם דיברו עיתונות במונחים שכמעט ולא שומעים היום"... "בכל מקום יש בעיות, אבל רק בערוץ ציבורי קיים גם הערך המוסף של מצפון ומצפן"... וציטוט אחרון: "את מה שיודעים שם, אי-אפשר לקחת מהם: את היסודות של עיתונות אמיתית" [וואלה! / 24.2.10].
קראתי את וילנאי שכתבה על "עיתונות אמיתית", ושמעתי את דקל שראה בשידור "שיטת השקשוקה" נקודת אור, ונזכרתי בשתי נקודות חושך, של עיתונות בולשביקית. הראשונה מתייחסת לכתבה בלתי אתית בעליל שעשה העיתונאי איתן אורן, שבה ביים באופן בזיוני ביחד עם סוכן השב"כ אבישי (שמפניה) רביב צילום טקס השבעה של "רעולי פנים" מהימין הקיצוני, שאיימו לרצוח בוגדים מהשמאל.
הנקודה השנייה מתייחסת לשידור ש"בישלו" אלכס שפיגלמן ונתן גוטמן (היה ל
אילנה דיין ממי ללמוד), שבו נראה נתניהו (בקדנציה הראשונה) על במה, מברך את אוהדי בית"ר, בעוד הקומץ מצווח "מוות לערבים". מה שלא גילו לצופים זה ששתי התמונות - נתניהו על הבמה, והצעקות "מוות לערבים"- צולמו בזמנים שונים. למחרת השידור קראנו בעיתונים כותרות בנוסח "הוא עוד פעם יגיד שלא ראה ואלא שמע". שפיגלמן משמש היום כנציב תלונות הציבור ברשות, וגוטמן מדווח לעיתים מארה"ב.
שתי הפרשיות האלה לא היו משודרות, אלמלא התחושה, שחשוב להבאיש את ריחו של הימין. עד כדי כך חשוב, שמותר לעבור על כללי האתיקה למען המטרה החשובה הזו. בעיני העדר, ניצחון הימין בקלפי הוא תקלה שמחייבת התעלמות, ולכן מותר לבשל שידור המציג את המנהיג שנבחר בפתק הימני, באור שלילי. תמיכת התקשורת בהינתקות - למרות שעל-פי תוצאות הקלפי, הציבור רצה הפוך- היא עוד הוכחה ששום דבר לא השתנה מאז.
הגיע זמן השינוי הדרסטי. רפורמה ברשות-השידור שתכליתה, התייעלות וחיסכון בכסף, לא תספיק. הדמוקרטיה שלנו זקוקה לערוץ ציבורי, שיבצע את שליחותו ללא מורא, גם אם זה כרוך בכניסה חזקה בעיתונאים הבטוחים שהם השלטון, והמנהיג הנבחר הוא קבלן ביצוע שלהם.
אמנון אברמוביץ' הוא לא היחיד...
