מה שהחוזה לא חזה

השנה אנו חוגגים את יום הולדתו ה-150 של בנימין זאב הרצל, אשר נולד בי' באייר התר"ך (2 במאי 1860). מן היום שבו ראיתי לראשונה בילדותי את תצלומו של הרצל, התמלאתי צער - צער על כך שלא פגשתי את האדם שנשקף אלי ממנו. מאז, הערצתי - שבתחילה נסמכה רק על תחושה ראשונית, בלתי-אמצעית וחפה מכל ידיעה - התמלאה בתוכן: קראתי את ספריו "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים", חלק מסיפוריו, מכתבים שכתב וכן דברים שנכתבו עליו. במשך השנים, בכל פעם שהייתי שואלת את עצמי: מיהם שלושת האנשים שמעולם לא היכרת ושהיית רוצה לפגוש - הרצל תמיד נמצא ברשימה. שהרי כל הווייתנו וזהותנו - כיהודים ישראלים, כבני המדינה היהודית וכחברים במשפחת מדינות העולם (לעתים בעל כורחן של אלו), סובבות סביב יצירתו של הרצל - היא הציונות המדינית, שהובילה להקמתה של מדינת ישראל.

כיום, הציונות היא ציר ההגדרה העצמית היהודית לא רק של המזדהים עמה. גם המתנגדים לה מגדירים את עצמם ביחס אליה - בין אם הם יהודים חרדים, המקפידים לנאץ את ה"צִיוּיְנים", כשה"אדוקים" ביניהם אף טורחים להביע תמיכה באחמדינג'אד, ובין אם הם יהודים לא-דתיים, המגדירים את עצמם אנטי-ציוניים או פוסט-ציונים, ומקדישים את פעילותם הציבורית לפעילות אנטי-ישראלית, ישירות או בעקיפין ולקידום המטרה הפלשתינית, שהשמדת הישות הציונית אינה רק "תוצר לוואי" שלה אלא למעשה ייעודה העיקרי.

האתגר החשוב ביותר שהעמיד הרצל היה פתרון "הבעיה היהודית". הוא ניתח בדרך מקורית, תוך התעמקות באירועים המתהווים ובעזרת יכולת נדירה לצפות את תולָדותיהם למרחק של עשרות שנים קדימה, את שני צדדיה של הבעיה היהודית - השלילי והחיובי.

הצד השלילי הוא האנטישמיות המודרנית, שאותה ראה כנדבך חדש, שנוסף על נדבכי האנטישמיות הדתית והפסיכולוגית של ימי קדם וימי הביניים. את מקור האנטישמיות החדשה זיהה באמנסיפציה, כלומר בשוויון הזכויות שהוענק ליהודים בעת המודרנית, אשר גרם לכניסתם לרובדי החברה שהיו סגורים בפניהם קודם לכן - חדירה שהובילה לתחרות עם בני העם שבקרבו ישבו, ובמקרים מסוימים לתסכול מאי-השתלבות מספקת שהוביל לתסיסה חברתית. הרצל צפה, שעם התגברות השתלבותם של היהודים בחברה הלא-יהודית - כן תגבר האנטישמיות ודרכי ביטוייה יהיו חמורים ביותר.

הרצל לא טעה, כמובן.

הצד החיובי בפתרון שהציע הרצל ל"בעיה היהודית" הגלום בציונות המדינית שלו הוא הֲפחת הרוח ביֵצֶר החיים הלאומיים של העם, יצר שהיה רדום במשך מאות השנים הארוכות של הגלות, שהיא למעשה היעדר חיים לאומיים ריבוניים. לדבריו, "הציונות היא שיבתנו ליהדות לפני שיבתנו לארץ היהודים", כלומר הציונות היא החזרת הצבע למרכיב הלאומי שבהוויה היהודית, שהחוויר עם השנים לעומת המרכיב הדתי הדומיננטי שבה.

וגם בעצם קיומו של המרכיב הלאומי בעם היהודי - הרצל לא טעה.

הפתרון שהציע הרצל היה כמובן הקמתה של מדינת היהודים. הרצל לא התיימר לטעון לזכוּת ראשונים על הרעיון של "מדינת היהודים": לדבריו זהו "רעיון ישן-נושן, שנותיו כשנותיה של האומה". אך החידוש בתרומתו של הרצל הוא בדרך שהתווה להשגת המדינה, ובמרכיבים שקבע כהכרחיים לתקומתה: ריבונות, כלומר מדינה על כל מוסדותיה הריבוניים, צבא להגנת אזרחיה וערבויות בינלאומיות לקיומה.

גם בכך צדק הרצל, ולתרומתו להשגת יעדים אלה - בשמונה שנות פעילותו הציונית - אין אח ורע.

אך מעל לכל אלה הכיר הרצל בחשיבותה של הרוח. הרוח, הוא ידע, כמו שיש בכוחה להפילנו, היא הכרחית כדי לקוממנו. וכך, בהכירו במכשלה של תחושת הנחיתות הגלותית שלנו, הוא גם האמין ביכולתנו להקים ולנהל מדינה עצמאית משלנו. כמו שהכיר בפחד שיש בנו מפני מימוש זכותנו לעצמאות מדינית, כך קרא לאזור אומץ ממלכתי החיוני לתקומתנו. וכמו שהכיר בהיעדר הרצון אצל חלקים בעם לחזור לחיות חיים לאומיים מלאים, כך ידע כי הרצון אינו רק התנאי ההכרחי לחידושם של חיים אלה, אלא גם הכוח המניע שלהם.

אך עם כל כושרו הנבואי, נדמה כי הרצל טעה בציפייתו שעִם הקמתה של מדינת היהודים ייעלמו שני צדדיה- השלילי והחיובי - של "הבעיה היהודית": שהאנטישמיות תיחלש, ואולי אף תיעלם, ושמדינות העולם יכירו בתועלת שתצמח להם מהקמתה של המדינה היהודית - הן מן הגניוס היהודי שיבוא בה לידי ביטוי בה והן מהתמעטות היהודים כגורם שלילי מתסיס בתוכן. לצערנו, אנו עדים כיום לעלייה מסוכנת במפלס האנטישמיות בעולם ובתוך מדינת ישראל עצמה.

באשר לצד החיובי שבציונות המדינית, קשה לדמיין שהרצל יכול היה לסבור כי לאחר הגשמת המטרה של תקומת המדינה היהודית לא יהיה חידוש הרצון הלאומי נחלת הכלל היהודי. היום, אנו יודעים, יש בתוכנו לא מעטים המבקשים להחליש רצון זה, לטעת בנו רגשות אשם באשר לעצם קיומו ואף להביא אותנו לחלוק את מדינתנו עם אלה המבקשים "לפתור" את הבעיה היהודית בדרך של חיסולה המוחלט.

יתכן כי "טעויות" אלה של הרצל אינן שלו, אלא שלנו, כי האמת היא שמעולם לא הלכנו בדרך שהתווה לנו, וגם צירפנו לה ספיחים שגרמו לעיכובים ולאסונות, כמו סוציאליזם, פלורליזם, אוניברסליזם ושאר "איזמים", שכה התנגד להם.

יתכן גם שלקיומה של מדינת יהודים נדרשת מהפכה ציונית מתמדת, המחדשת שוב ושוב את הלאומיות היהודית והנאבקת במנסים להרדימה ולשתקה. בדיוק לשם כך דרושה לנו תנועת "אם תרצו", ואנו - רוצים.