לא כישוף של אחיזת עיניים אלא של מטמורפוזה

הבית השלישי בשיר, המשלב לראשונה גבר בתמונת "הסיפור" על חייה של הדוברת, מסייע לנו לפענח את שלושת ה"סודות" שהוצפנו בבית הראשון: דעתו של מי מבוטאת בו, מדוע הופרד תוכנו לשני משפטים ומדוע התארך מיתר הבתים.

פשר "הסוד" הראשון הוא, שב-6 השורות של הבית החריג שבו נפתח השיר מוסרת הדוברת את שיפוטו הקטלני של הגבר עליה, אך היות שהיא עושה זאת במסירה עקיפה - כסיכום המגרעות שהוא נוהג לייחס לה - יש לצרף לכל "אני" בבית זה את המילה "לדעתו", ואז יובן הבית באופן הבא: "היום אני (לדעתו) גבעה / מחר (אהיה לדעתו) ים. כל יום אני (לדעתו) תועה / כבאר של מרים, / כל יום אני (לדעתו) בועה / אובדת בנקיקים".

פתרון "הסוד" השני הוא, שיש הצדקה להפרדת תוכנו של הבית הזה לשני משפטים. במשפט הראשון מגנה הגבר תופעה מזדמנת - הפכים קיצוניים במצב רוחה המתגלים אצלה ביממות מסוימות ("היום... מחר"), שבהן מצב רוחה מעפיל לגבהים ("גבעה") ומשפיל לתהומות ("ים"). במשפט השני עובר הגבר לגנות אצלה שתי התנהגויות קבועות ("כל יום"): האחת מוצגת בשתי השורות הראשונות של המשפט - והשנייה מתוארת בשתי השורות הבאות של אותו משפט.

בשתי השורות הראשונות של המשפט השני מגנה הגבר את הדוברת על עשייה חסרת-תכלית ותועלת ("תועה כבאר של מרים"). על-פי אגדות חז"ל, בארה של מרים, אחות משה, היא שפתרה את בעיית המחסור במים כאשר נדדו בני ישראל במדבר בצאתם ממצרים - הבאר נדדה עם יוצאי מצרים וסיפקה להם שפע מים בכל חנייה. בהשוותו את האשה לבאר זו, מתעלם הגבר מסגולתה המופלאה של הבאר לספק מים למחנה הגאולים במשך כל מסעם במדבר, ומציג את התלוותה לנדודי המחנה כמגרעת - כתעייה, שהיא תנועה ללא מטרה של אשה אובדת דרך.

בשתי שורות נוספות של משפט זה, מגנה הגבר התנהגות מגוחכת נוספת השכיחה אצלה "כל יום": בכל יום היא "בועה אובדת בנקיקים". כאן הוא מצייר אותה כחסרת אונים, אשר גם נוכח קושי פשוט מאבדת עשתונות ונכשלת - פוקעת כמו בועה. הקושי מדומה לנקיק, שכל כולו סדק בקרקע, שניתן בקלות לדלג מעליו או לעקוף אותו, אך בהיעדר תושייה היא נכשלת גם בביצוע פתרון פשוט זה ו"אובדת בנקיקים".

התוכן הקטלני של שיפוטו כלפיה, המונה את כל הווייתה ואת כל מעשיה ככישלון, מסביר גם את סוד ההתארכות של הבית הזה ל-6 שורות. אלה משקפות באופן חזותי לא רק את ריבוי תלונותיו של הגבר כלפיה, אלא גם את השתלטנות שהוא מפגין בשיחותיהם: את ניסיונה לשתף אותו בבוקר בתוכן החלום שחלמה בלילה הוא קוטע אחרי 3 שורות, אך כאשר הוא מדבר בגנותה - הוא מפרט את מגרעותיה במספר כפול של שורות.

אף שה"אני" האמיתי של הדוברת מתבטא בחלומות המרהיבים שהיא חולמת בלילות, אסונה הוא שהגבר מונע ממנה, ממש בגסות, להנכיח את ה"אני" הזה במציאות היום. ולכן, בעטיו מתפצלים חייה בין שתי מציאויות: במציאות הלילה היא מצליחה לבטא בחלומות את חיי הנפש העשירים שלה, ובמציאות היום היא נכשלת במימוש סגולותיה בגלל הגבר המדכא את ניסיונותיה לבטאן.

היות שלמיני-סידרה זו נבחרו שיריהן הפמיניסטיים המוקדמים של דליה ושל יונה, יש להוסיף, שכמו בשירתן של משוררות "דור המדינה" האחרות כך גם בשירתן של השתיים חלה מאוחר יותר התפתחות נוספת. שתיהן נטשו את הפמיניזם המתון, ואחרי שעבר אצלן העצמה - הוא קיבל בשירתן אופי מיליטנטי גובר והולך.

• כישופים / דליה רביקוביץ'
  
  הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה,
  מָחָר אֲנִי יָם,
  כָּל יוֹם אֲנִי תוֹעָה
  כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
  כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה
  אוֹבֶדֶת בַּנְקִיקִים.
  
  בַּלַיְלָה חָלַמְתִּי
  סוּסִים אֲדֻמִּים
  סְגֻלִּים וִירֻקִּים,
  
  לַבּקֶּר הִקְשַׁבְתִּי
  פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,
  קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,
  לַבּקֶּר הִקְשַׁבְתִּי
  פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,
  קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,
  
  הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
  מָחָר אֲנִי עֵץ
  רָם כַּתָּמָר.
  
  אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ
  הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.
  מָחָר אֲנִי מָחָר.

מבט צילומי על השיר בטרם קריאתו חושף מיד את חריגותו של הבית הראשון, שהוא בן 6 שורות, בעוד ששאר בתי השיר הם טְרִיפְּלֶטִים - בתים בני 3 שורות בלבד. נראה כי בבית הזה צורפו שני טריפלטים, והם שיצרו בית חריג בן 6 שורות.

המבט הצילומי חושף עובדה נוספת: המשפטים אינם חופפים לבתים. בבית הראשון יש שני משפטים, שלושת הבתים הבאים אחריו הם למעשה משפט אחד מבחינה תחבירית, ואילו בבית האחרון יש שני משפטים, כמו בבית הראשון.

כבר בקריאה ראשונה של השיר (מומלץ לבצעה בקול) מתגלות שתי תופעות בולטות בבחירת מילותיו: האחת - בשיר 50 מילים בלבד, ומתוכן 13 הן בנות "משפחה" אחת, של ציון זמן, הן של היממה (לילה, בוקר) והן של הזמן המתמשך ("כל יום", "אתמול", "היום", "מחר"). ואכן, הביוגרפיה של ה"אני" הדובר בשיר נפרשת על פני שלושת הזמנים: עבר ("אתמול"), הווה ("היום") ועתיד ("מחר").

התופעה המילולית השנייה הבולטת בשיר היא שכיחותה של המילה "אני", המופיעה בו 8 פעמים כמילה עצמאית ו-4 פעמים ככינוי גוף מובלע בפעלים ("אובדת", "חלמתי", "הקשבתי", "הייתי"), וביחד - 12 פעמים, בשיר שכאמור יש בו 50 מילים בלבד. מאחר שהמילה "אני" משמשת את שני המינים, מסייעת לנו רק המילה "אובדת" לזהות בוודאות שהקול הדובר בשיר הוא קול נשי.

היות שהאשה מרבה להשתמש ב"אני" ואינה מפנה את דבריה אל "כתובת" כלשהי, ניתן להניח שהשיר הוא כעין סיכום של מסכת חייה במעמד שבו היא מתייחדת עם עצמה ומדברת אל נפשה. כזכור, בשיר "באת אלי" הפנתה לאה גולדברג את דבריה אל האהוב שנטש אותה, ואילו בשיר "הסתרת נפשך" גם זלדה פנתה אל בן הזוג שהסתיר את נפשו ממנה. אולם הדוברת בשיר זה של דליה רביקוביץ' לא רק שאינה ממענת את דבריה אל נמען גברי, אלא כלל אינה מאזכרת גבר בסיכום מסכת חייה, אף שזו נפרשת על כל שלושת הזמנים. אי-סבירותה של עובדה זו מאלצת אותנו לקרוא שוב בשיר.

בקריאה זהירה יותר לאורך השיר, המתעמקת בהתפתחות המדורגת של תוכנו, מתגלית סתירה בתיאור הדוברת בבתיו השונים של השיר. הסתירה בולטת במיוחד בין הבית הראשון בן 6 השורות המפרט את חסרונותיה, לבית השני המונה את יתרונותיה. סתירה כזו חוזרת גם בצמד הבתים הבא: הבית השלישי מגנה אותה והבית הרביעי משבח אותה. אך בעימות בין השבח בבית השני לבין הגינוי בבית השלישי, מקבלת הסתירה בין שני תיאוּריה של הדוברת גוון נוסף: שוב אין זו רק סתירה בין חסרונותיה לסגולותיה, אלא גם בין שתי התנהגויותיה. כאשר היא אקטיבית ("חלמתי") - מתבלטים יתרונותיה, וכאשר היא פאסיבית ("הקשבתי") - נחשפות מגרעותיה.

המילה "הקשבתי" מסגירה את נוכחותו של גבר בחייה של האשה הדוברת בשיר. זהותו ותפקידו בהם טרם נתבררו לנו, אך אנו יודעים כי כתגובה על תוכן החלום שחלמה בלילה (הבית השני), היא שמעה ממנו דברי לעג משפילים (הבית השלישי). אף שהחלום היה מופלא ועתיר דמיון - כפי שיובהר בהמשך - קטל אותו הגבר כפטפוט דל-תוכן ("פכפוך עד אין קץ") וכבלתי מקורי ("קשקוש של תוכים"). דברי גנאי אלה הם כה מעליבים, שאין מנוס מציור היחסים בין האשה לגבר שלה כיחסים של שליטה ושיעבוד: כאשר הוא מדבר, גם אם דבריו מעליבים ומקוממים ביותר, עליה להקשיב להם עד תום ואסור לה להגיב עליהם.

הניגוד בין תוכנם של שני הבתים הראשונים הוא לפיכך מקומֵם. בעוד שהגבר הסתייע בציורים קלישאיים כדי להקניטה, ציורים שבהם הוא מתנשא עליה בהשכלתו (הבאר של מרים) ובהיותו איש העולם הגדול (הגבעה והים) - דווקא ציוריה הם המקוריים, כצפוי מבעלת חיי נפש עשירים. היא חולמת על סוסים בשלל צבעים: הסוס הוא בעל חיים יפה, חושני וארוטי, וריבוי הסוסים וריבוי הצבעים רומז על אומללותה, החייבת להשלים בשנתה את חסרונם של אלה בממשות חייה כשהיא ערה, והכל בעטיו של בן זוגה.

את מחאתה הפמיניסטית כאשה נגד דיכוייה השיטתי על-ידי הגבר, מבטאת הדוברת בתגובתה על הזלזול והביטול שגילה, כאשר ניסתה לשתף אותו בתוכנו של החלום שלה. אין היא מתעמתת איתו, לא במילים ולא בבכי, אלא מנסחת לעצמה "היום... ומחר" משלה - יממה מנוגדת לזו שייחס לה הגבר. וכך, במקום הניגוד הלועג שלו ("גבעה... ים"), היא מעלה ניגוד שונה המציין גבהים ותהומות ("היום אני שבלול / מחר אני עץ / רם כתמר").

השבלול הוא בעל חיים נחות ולפיכך הוא לא רק דימוי מקביל לדימוי "ים", שהגבר התמיד להשתמש בו כדי להשפילה, אלא הוא גם עשיר מהדימוי "ים", כי הוא ציורי יותר ורב-משמעי. כאן הוא מבטא גם את הקובלנה שלה נגד הגבר, אשר במחיצתו הייתה כמו שבלול שקל לרמוס ולמעוך אותו. השבלול הוא אפוא דימוי ראוי הן לדימוי שמייחס לה הגבר והן למצבה היום. אך מיד היא מצרפת אליו דימוי העולה גם על זה שבו השתמש הגבר - "גבעה" - כדי לציין את מצב רוחה הבלתי יציב. ב"מחר" שלה היא לא תהיה "גבעה", אלא "עץ רם כתמר". התמר הוא עץ מניב ובעל יכולת הישרדות נדירה בתנאים קשים - עץ שצורתו מיוחדת ומרשימה ושתועלתו מגוונת: מפירותיו ניזונים, תחת נופו ניתן למצוא מחסה מוצל ומענפיו ניתן להצית אש או לבנות סוכה למגורים.

ואכן, בבית האחרון מסכמת הדוברת ביוגרפיה שונה בתכלית מזו המסולפת שהגבר נהג לייחס לה. וגם כאן נמשכת מחאתה כלפיו כשזו שוב מובלעת, הפעם בניצול ציוני הזמן שבהם נהג להסתייע (כפי שהם מופיעים בבית הראשון). בעוד שהוא השתמש בזמנים "אתמול... היום... מחר" במשמעותם המילונית, מעניקה היא להם משמעות מטפורית. בשימוש שלה מייצגים הזמנים שלוש תקופות במסכת חייה:

"אתמול הייתי כוך" - מקום זניח הפרוץ לחדירה, דימוי הרומז על תקופה בחייה שכל ערכה בעיני הגבר הצטמצם להיותה זמינה לו מינית בכל עת. "היום אני צדפית" - לא "שבלול" שניתן לרמוס אותו בקלות, אלא צדפית קשיחה שקשה למעוך אותה, שבכוחה למנוע את ניצולה, שכן בניגוד ל"שבלול" ביכולתה לסגור את שתי הקְשָׂווֹת שלה ולמנוע חדירה אל גופה הרך וכך לגונן על הפנינה המושלמת ויקרת הערך הכלואה בתוכה. יתר על כן: חיצוניותה של הצדפית אינה מרשימה, אך חלקן הפנימי של קשוותיה יפה ביותר. "מחר אני מחר" - העתיד מייצג עבורה את האפשרויות הבלתי מוגבלות. המילה "מחר" מוכפלת כאן, כי המחר שלה הוא מחר הפתוח לכל הישג שרק תרצה לממש בחייה.

ציוני הזמן מעניקים לשיר הזה את אופיו הבלדי-סיפורי. הכותרת "כישופים" שבחרה לו רביקוביץ' מכוונת לתכונה המסתורית של "הסיפור" בבלדה, ולכן פירושה אינו מעשה קסם וכישוף, שהוא תעתוע המוגשם באחיזת עיניים, אלא מטמורפוזה שיש בכוחה של נשיות חופשית לחולל בחייה. "סיפורו" של השיר הוא סיפור ההשתחררות של אשה, שהגבר קבע לה עד כה את מקומה בהוויה וגם הכתיב לה את מהלך חייה. ולכן מבשר השיר בשוֹרה פמיניסטית, כי האשה מסוגלת לשנות את מצבה, אם רק תפעיל את רצונה ותעבור ממצב פאסיבי וכנוע למצב אסרטיבי-אקטיבי, כאדם יוזם ויוצר הממצה את יכולותיו וסגולותיו.

השיר הופיע בספר השירים השני של דליה רביקוביץ' -"חורף קשה" (1965), והוא אכן לוחמני יותר ומייצג פמיניזם שונה מזה שביטאה בשיר "בובה ממוכנת", שהוא הידוע מבין שירי "אהבת תפוח הזהב" (1961) - קובץ שיריה הראשון.

השיר "בובה ממוכנת" מסתיים בהשלמה של האשה עם מצבה, אחרי שפחת כוח משיכתה בעיני הגברים והיא הפכה לבובה מסוג ב'. ואילו בשיר זה יוצאת האשה למאבק בשם ההכרה בערכה ובזכותה לממש את סגולותיה. השקפתה השונה של האשה בשני השירים מלמדת על התפתחות רעיונית שהתרחשה אצל דליה רביקוביץ' במשך השנים שחלפו בין פרסום שני קובצי השירה הראשונים שלה - מעבר מפמיניזם רך ומתון לפמיניזם מיליטנטי יותר.