התקשורת ה"אמינה" שהעניקה לנו הרבה צבע וכותרות ענק לא העלתה על סדר היום הציבורי מדוע בכלל הגיעו לאירוע הדמים של 30.3.1976, שזכה לשם יום האדמה הראשון, אותו חוזרים ומציינים כל שנה ב-30.3.
ממשלת ישראל לא שיערה לעצמה, שהחלטה על הפקעת אדמות בגליל בתחילת 1976 תגרור התארגנות כה עזה נגד מדיניות מסורתית של הפקעת אדמות. ההערכה המוטעית היתה, שניתן לקנות את הציבור הערבי באמצעות ועד ארצי של ראשי מועצות ערביות שכבר הוקם ב-1974. הלחצים של נציגי השלטון הרתיעו לא מעט ראשי מועצות, אבל הם לא הצליחו לשתק את הזעם לנוכח ההחלטה של הממשלה להפקיע 20,000 דונם באזור סחנין.
במקביל, המפלגה הקומוניסטית, שבאותם הימים נשאה את השם רק"ח, יזמה את הקמת "הוועד הלאומי להגנה על האדמות", שנטל על עצמו להיאבק נגד הפקעת אדמות. הוועד הצליח לגייס את הציבור לסיכול ההחלטה להפקיע 20,000 דונם. חלק הארי של המועצות המקומיות תמכו בהחלטה להפגין ולקיים שביתה כללית ב-30.3.1976.
ההחלטה לדכא בכוח של משטרה וצבא, ולמנוע כל התארגנות של מחאה, גרמה לתוצאות הרות אסון, שהסתיימו בהריגתם של שישה מפגינים על-ידי המשטרה ומג"ב.
התקשורת ה"אמינה" בישראל התעלמה לחלוטין מהמניעים של המחאה. מחאה של חברה ערבית שחיה בתוכנו, מצאה עצמה בסוף 1948 עם 88 כפרים ערביים מתוך 368 כפרים שהיו. מתוך 4,310,536 דונם שהיו ברשותם ערב 1948, הם מוצאים עצמם בתום המלחמה עם 88 כפרים ו-1,236,000 דונם (נתונים שאינם כוללים את הנגב). ותוך מספר שנים מפקיעים מידיהם עוד אדמות והם נותרים עם 799,139 דונם שרק מחציתן ראויות לחקלאות. לכן הייתה להם את מלוא הזכות להביע מחאה לנוכח הפקעה של עוד 20,000 דונם באזור שידע כבר שורה ארוכה של הפקעות.
מדיניות ההפקעות התבססה על קיומה של הנחה מוטעית כי קיימת אוכלוסיה פאסיבית, הנוטה להשלים עם המצב תוך כדי קיום מחאה שקטה בלבד. היא לא העריכה שעצם יציאתה של האוכלוסיה הערבית למאבק מדגישה את המעבר מגישה פאסיבית לגישה של אקטיביזם פוליטי, שאומר במפורש ובגלוי לא לפגיעה בזכויות אזרחיות.
אני מצר על כך, שחלקים גדולים בציבור בישראל אדישים למצוקה של האוכלוסיה הערבית בישראל. אני מצר על כך במיוחד בהיותי בן לעם, ששנים רבות חש את המצוקה של המיעוט, הפך אדיש לקיומה של תופעה בלתי נסבלת של הפקעת מאות אלפי דונם מאוכלוסיית מיעוטים.
אומנם חוגים ואישים דמוקרטיים יהודים מחו נמרצות נגד גזל הקרקעות שהוחלט עליו בראשית 1976. אבל כשמדובר במפלגות פוליטיות, נותר לי להצטער, שרק מפלגה אחת, המפלגה הקומוניסטית על חבריה היהודים והערבים, התייצבה למאבק.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
