"אין עם מי לדבר" - זוהי המציאות המייאשת של הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. אבל האם יש עם מי לדבר כשמדובר באחים שלנו עצמנו ובשרנו?
לאסוננו, גם כאן מתקיים דו-שיח של חירשים, בין אוהבי ארץ ישראל לבין הקמים "על צד שמאל", דוגמת ירון לונדון, שבמאמרו "השיר הפשיסטי שלי" (
ידיעות אחרונות, 26.4.10) מבקש מחילה על חטאו הישן שהעז לפני 40 שנה לכתוב את השיר "מרדף", שהוא רואה בו היום שיר פשיסטי: "בגלל שיש בו דיבור על אדמה מרגישה, ספוגת דם, ובעלת ייעוד... האנשתי את הארץ, את האדמה, כאילו הייתה אדם רדוף, קצר נשימה אך נחוש".
הוא מתבייש שכתב בין השאר: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה, אך דם בנחליה כמים נוזל, ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל".
לונדון מסביר שעיקר חטאו הוא בכך: "השיר מרדף - שאיני יכול להחזירו לחזקתי ולהשתיקו - הפך לאחד הפזמונים האהובים ביותר בטריטוריות שממזרח לקו הירוק". כך הוא לועג בציניות לארץ ישראל (טריטוריות שממזרח לקו הירוק). אם עיתונאי בכיר דוגמת ירון לונדון, בעל טור "בעיתון של המדינה" ובעל תוכנית יומית בערוץ 10, מעיד על עיסתו: "השיר הפשיסטי שלי" (אגב, אותו בחר לשיר שר הביטחון
אהוד ברק ביום העצמאות במשכן הנשיא), מה לנו כי נלין על אויבינו הזוממים לסלק אותנו מכל ה"טריטוריות" ולא רק מאלה שממזרח לקו הירוק.
מעניין מה היה מייעץ היום ירון לונדון, שהתפכח מן הפשיזם הממאיר, ליורם טהרלב שהעז להאניש גם הוא את הארץ בה נולד בשירו "עוד לא תמו כל פלאייך": "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה, קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה...". או מה היה מטיח בפניו של אריק איינשטיין שכתב בשירו "ארץ ישראל": "כמה אני אוהב אותך ארץ ישראל, למה זה אני עצוב כל-כך ארץ ישראל?...".
ולירון לונדון, שנפל לו האסימון לאחר 40 שנה, לא נותר אלא לומר כי זיקנתו מביישת את נעוריו.