|
"בכל אירוע חשוב בחיי, תמונת אבי נמצאת איתי כקמע תחת בגדיי. אף במעמד פרס ישראל היו עימי תמונות הוריי וכשהנחתי את ידי על לוח לבי, הוריי היו שם איתי" | |
|
|
|
עד כה הופיעה אלמגור בלמעלה מחמישים סרטים, כיכבה בסדרות טלוויזיה, גילמה שלל דמויות על בימות התאטראות בארץ, שפטה בתחרויות ברחבי העולם וזכתה בפרסים רבים בישראל ומחוצה לה. מה השתנה בקולנוע הישראלי במרוצת השנים? "בשנים הראשונות של הקולנוע לא היו בארץ בתי ספר, ומי שעשה קולנוע למד מצפייה בסרטים. זו לא הייתה דרך מספיק טובה, נעשו הרבה טעויות והתעשיה הייתה בחיתוליה. כיום ישנם בארץ 17 בתי ספר לקולנוע, שמוציאים מדי שנה קולנוענים חדשים. במקביל, כבר לא צריך למשכן את הבית או לגנוב את האוכל מהילדים כדי לעשות סרט. יש את חוק הקולנוע וקרנות בסיוע המדינה שמממנות את העשייה. ועם הכמות באה האיכות. יתר על כן, אחרי שנים שיצרו כאן סרטים עדתיים או סרטי בורקס מביכים ווולגרים, לאט לאט הקולנוענים החלו לגעת בעצמם וליצור סרטים אישיים. הבגרות הזו הביאה את הקולנוע להיות גאווה ישראלית". נראה שכל חייך היית ממוקדת מטרה, ניסית להוכיח משהו למישהו? "בהחלט. רציתי להוכיח לעצמי ולאבא שלי, שיידע שהשאיר משהו בעולם. עד היום אני עדיין מנסה לעשות זאת. בשנת 2004 קיבלתי את פרס ישראל לקולנוע והתבקשתי לנאום בשם הזוכים. בסיום דבריי הוספתי נימה אישית ופניתי להוריי. אמרתי להם שאני מקווה שהם רואים אותי. אבי ברח מגרמניה בעודו ילד ואמי ברחה מפולין. מה הם הספיקו בחייהם? אז אני השריטה שהם הותירו פה. בכל אירוע חשוב בחיי תמונת אבי נמצאת איתי כקמע תחת בגדיי. אף במעמד פרס ישראל היו עימי תמונות הוריי וכשהנחתי את ידי על לוח ליבי, הוריי היו שם איתי". יש דברים שאת מצטערת עליהם? "יש הרבה דברים. אחד הדברים שעליו אני מכה על חטא הוא שנטשתי את ההשכלה הפורמלית בגיל כה צעיר, זהו פשע. חוסר השכלה פורמלי זו נכות וכל חיי אני במרדף אחר השלמת הפערים". כך את מרגישה גם היום, עם כל הישגייך? "בהחלט. ולמרות שבשנה שעברה קיבלתי שלושה תארי כבוד מאוניברסיטאות בארץ, בתוכי אני יודעת שאני מלקטת פירורים". מה היית רוצה שיהיה כתוב על מצבתך לאחר מאה ועשרים? "'פה נחה גילה אלמגור אגמון'. לא שחקנית, לא סופרת ובלי תיאורים. ישנה מערכת חיים אחת שצריך לחיות ולמצות בצורה ההוגנת והנדיבה ביותר, וכשזה נגמר, זה נגמר, ואז לכל איש יש רק שם, כי כוכבים יש רק בשמיים".
|
|
"המפגש שלי עם אגמון הוא מלמעלה"
|
|
|
|
"אי אפשר לתאר את האושר והשמחה על כך שאני סבתא. בלידת נכדתי נכחתי בחדר הלידה ועברתי תיקון. 'זו חוויה שמגיעה לך, את צריכה ללדת יחד איתי', אמרה לי בתי המדהימה. בחיים לא אשכח לה את זה" | |
|
|
|
שנות חייה הראשונות נחשפו לקהל הרחב בספריה המצליחים, שזכו להכרה והוקרה בארץ ובחו"ל, "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס". היא נולדה יתומה מאב, השוטר מקס אלכסנדרוביץ', שנרצח על-ידי צלף ערבי ארבעה חודשים לפני לידתה, ולאם ניצולת שואה, שכל משפחתה, פרט לאח אחד, נכחדה באירופה. האם סבלה ממחלת נפש אך לא טופלה כראוי ונאלצה לגדל לבדה את בתה התינוקת. "בשנותיי הראשונות גרתי עם אמי בבית יתומים בירושלים. מכיוון שלא היה לה היכן לשים אותי, היא עבדה שם בניקיון וכך היינו ביחד. מאוחר יותר עברנו לפתח תקוה ובתקופות שאמי הייתה מאושפזת, הייתי מחוץ לבית. עד שבסוף כיתה ח' עברתי ללמוד בפנימיית 'הדסים' ומאז לא שבתי הביתה". אמה, שהייתה לדבריה צדקת גדולה ודאגה לכל הנזקקים והנדכאים שנקרו בדרכה, הותירה אחריה חלל גדול וצוואה ברורה. "תמיד תהיי בן אדם ושלא יעבור יום בלי שתעשי משהו טוב למען מישהו'", היא מחקה במבטא פולני. "מאז שהייתי ילדה, אמי הייתה אומרת: 'מסכנה גילה, כל החיים תכאב לה הכתף'. כששאלתי מדוע, היא ענתה שכל חיי היא תשב על כתפי ותראה מה אני עושה בשביל אחרים, ושאוי ואבוי אם מישהו יידע מכך. שאעשה הכל בצניעות ובסתר. באמת שאין אנשים כמוה". גילה מנסה לקיים את צוואת אמה. למעלה משלושים שנה, ללא יחסי ציבור וכמעט מבלי שהציבור הרחב יודע, קיימת "קרן המשאלות של גילה אלמגור", ששמה לה למטרה לדאוג לרווחת ילדים החולים במחלות שיש בהן סיכון. במקביל לקריירה המשגשגת שלה, אלמגור נשואה כבר 47 שנים למפיק ובמאי התאטרון יעקב אגמון. לזוג בת ושני נכדים, סופי מקסין (ע"ש אביה מקס) בת העשר, או כפי שאלמגור מכנה אותה, "האושר של חיי", ולירון בן השנה ושלושה חודשים. "אני מאמינה שהמפגש שלי עם אגמון הוא מלמעלה", היא מספרת. "שיחקתי בזמנו ב'קאמרי' בתקופה איומה של חיי. הייתי בנישואים כושלים ועצובים (לשחקן אילי גורליצקי, ת.פ). התחתנתי בגיל 18, מוקדם מדי, וימים רבים רק רציתי שהאדמה תבלע אותי, שלא אהיה. יעקב ניהל בזמנו את התאטרון והתחלנו לדבר. הוא היה האדם היחיד שידע מה עובר עליי. כשהיה ברור שהוא עוזב את 'הקאמרי' ונוסע ללמוד באנגליה, החל בינינו רומן מחתרתי בן שנתיים. רציתי להתגרש אך לא איפשרו לי, עד שבאתי ואמרתי שאני הולכת, ועזבתי. בשנת 63' התחתנתי עם אגמון וברור לי שמישהו שם למעלה שמר עליי. הוא הכניס לחיי את הביטחון והחוכמה, את הכל, וביחד בנינו משפחה קטנה. אני, שחשבתי שלא אזכה לילד, יש לי כעת הכל", היא אומרת ונוקשת על שולחן העץ. על אימוץ בתה הגר, שהתרחש לאחר שלוש וחצי שנות המתנה, לא תוכלו לקרוא בספר. "לא רציתי לגעת בזה, אך זהו הדבר הכי חשוב בחיי. אי-אפשר בכלל לתאר את האושר הזה ואת השמחה על כך שהיום אני סבתא. בלידת נכדתי נכחתי בחדר הלידה ועברתי תיקון: 'זו חוויה שמגיעה לך, את צריכה ללדת יחד איתי', אמרה לי בתי המדהימה, ובחיים לא אשכח לה את זה". מתי סיפרת לה שהיא מאומצת? "עם החלב, בבקבוק הראשון. הידיעה הזו מאוד חיזקה אותה מול הילדים שאמרו לה לא פעם 'גילה אלמגור בכלל לא אימא שלך, היא החורגת שלך'. היום זו תקופה אחרת וישנם ילדים מאומצים רבים מרחבי העולם. כתבתי ספר על אימוץ, שמבוסס על בתי, ונקרא "ערגה, ילדה מן החלומות". בספר מסופר על ילדה ויטאנמית מאומצת והוא נפתח כשילדה זרה שואלת את הבת המאומצת: 'מצאו אותך, קנו אותך, או שההורים שלך קיבלו אותך במתנה?'. ילד לא מוצאים ולא מקבלים במתנה. היום כשהעולם נפתח, מגיע לילדים שימצאו בית ושיהיה להם טוב בעולם הזה. המפגש בין ילדים לאלו שמתפללים לילד בונה חיים נפלאים, וזו בעיניי אחת המצוות הגדולות".
|
|
|
[צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון]
|
|
את התואר 'אחת השחקניות הגדולות בישראל', השיגה אלמגור בעבודה קשה וכישרון מתפרץ. אולם אלמלא האלמוני שפגשה בשדה הגלדיולות בכפר הנוער 'הדסים' בו למדה, ייתכן שכל זה לא היה בכלל מתחיל. "הבחור חיפש אחריי עד שמצא אותי בשדה", היא משחזרת. "הוא בא במיוחד כדי לומר לי שפותחים בית ספר למשחק ב'הבימה' בתל אביב והגיש לי גזיר עיתון עם הכתובת ומועדי ההרשמה. 'את משהו', הוא אמר לי. 'את תהיי שחקנית ואת צריכה ללמוד בבית הספר הזה. את חייבת להגיע לשם'". יום אחרי אותו מפגש, עלתה אלמגור על אוטובוס שהוביל אותה לתחנה המרכזית בתל אביב. רק בת 15 וחצי הייתה כשעזבה את חברותיה ואת המקום שהיה לה לבית ועקרה לבד לעיר הגדולה, ללא כסף או קורת גג. מיהו אותו בחור אלמוני? פגשת אותו מאז? "אין לי מושג מיהו ומאז לא ראיתיו. הוא היה בחור צעיר, בערך בן שלושים, בעל בלורית תלתלים שחורה, עיניים בורקות וטור שיניים צחורות שבצבצו תחת חיוכו הכובש. פעמים רבות פונים אליי אנשים שעברו בחיי ומזכירים לי שנפגשנו, אך הוא מעולם לא בא. אני מאמינה שהוא היה שליח שנשלח אליי מלמעלה, שכן כמו שהתגלה, כך גם נעלם". באותו היום בו הגיעה לתל אביב, מצאה אלמגור עבודה בחנות, שכרה חדר אצל גברת קשישה ותוך שעות אחדות עמדה בתור להרשמה לאודישנים בבית הספר למשחק, אלא ששם התוכנית קצת השתבשה. הממונה על ההרשמה סירבה בתוקף לרשום אותה משום שהייתה צעירה מדי. 'ילדה, זה לא בשבילך, לכי הביתה ותחזרי אחרי הצבא', רעמה לעברה. אלמגור ניסתה לבקש ולהסביר, אך האישה התעקשה. "הייתי מגיעה מדי יום והיא הייתה צועקת עליי 'מי יקבל אותך? לכי הביתה', מעל לראשי קראה לבא בתור. יום אחד כתבתי על נייר את שמי, גילה אלכסנדרוביץ, דחפתי אותו לפרצופה ואמרתי לה שאם יקרה לי משהו, האשמה תהיה עליה, ואם בסופו של דבר הכל יסתדר ואהיה שחקנית, שתזכור את שמי. לא כי לא עזרה לי, אלא משום שלא רשמה אותי כמו כל אחד אחר, כדי שיגידו לי אם אני שווה. בתום דבריי היא סיננה לעברי: 'את יותר מדי בשבילי, רשמתי אותך, עכשיו תעופי לי מהעיניים'". אלמגור נבחנה בפני גדולי שחקני 'הבימה' ומיד התקבלה. בטרם הסתיימה שנת הלימודים הראשונה, עמדה על בימת התיאטרון הלאומי בהצגה הראשונה של חייה. מהיכן האומץ? "כדי להבין שיש להם כוח, אנשים צריכים את שעת המבחן, אך איני מאחלת לאף אחד שתגיע אליו השעה הזו. הייתי ילדה שהבינה מהר מאוד שבחיים הללו צריך חוזק ויכולת הישרדות וגדלתי לתוך הידיעה שגם אם אני חלשה וכואב לי, אסור שאף אחד יידע".
|
|