מלחמת עיריית תל אביב בנכים

בניגוד למה שחלק מהציבור חושב, חניית הנכים מוסדרת ומסודרת בתקנות. בגדול, התקנות מאפשרות לרכב הנושא תג נכה כמעט בכל מקום, כל עוד אינו מפריע בצורה משמעותית לתנועה, לא חוסם מעבר הולכי רגל ו/או כסאות גלגלים ועגלות ילדים, ואינו חונה במקום עצירה של רכב ציבורי. ממש לא קשה לזכור את זה, ואם לפקח חניה יש איזשהו חשד או חשש שתג הנכה מזויף, בשיחת טלפון אחת הוא יכול לבדוק אם מדובר ברכב נכה, כך שאין תירוצים ואין סיבות מקלות.

חניה זו אחת הנקודות הכואבות ביותר של כל נהג, אבל לנכים זו שאלה של חיים, נגישות, השתלבות בחברה, טיפולים רפואיים וכדומה. אך בניגוד לכל היגיון, רישום דוחות חניה לנכים הפך לטרנד אכזרי בעיריית תל אביב. לרוב הנכים אין כוח פיסי או נפשי להתקומם ולטפל בנושא, ולכן חלקם משלמים את הדוחות הבלתי מוצדקים או שמעקלים של העירייה גובים-גונבים מהם בכוח!

חניית נכים? יוק! יש כל-כך מעט מקומות חניה זמינים לנכים, שזו פשוט שערוריה. אכיפת איסור חניה בחניות נכים? כמעט שאין. אכיפת איסור שימוש בתג נכה על-ידי בלתי מורשים? אין כלל.

הקלות הבלתי נסבלת של בעל סמכות, של מי שאמור לשמור על החוק, לרשום דוח על עבירה שלא קיימת - מקוממת אותי. מה קורה כאן? רוע לב, סדיזם, בריונות, ניצול סמכות, חוסר מקצועיות, חוסר תשומת לב או אולי השלמת מכסת דוחות? זה ממש לא חשוב, כל סיבה או תירוץ יישמעו רע, רע מאוד. לדעתי, איש חוק שרושם דוח על עבירה שלא הייתה הוא עבריין לכל דבר, הוא חייב לתת את הדין, ובחומרה יתרה מעבריין "רגיל". לא ייתכן שאדם שמונה על-ידי הרשויות לשמור על החוק יגרום לאזרח סבל מיותר, זה אינו תפקידו. תפקידו מתמקד בכך שהוא חייב לשמור על החוק בפני עבריינים ולתת דוגמה אישית זכה כשלג. מי שאינו מסוגל, יואיל בטובו לחפש פרנסה אחרת. מנקודת המבט של רוב הציבור, להיות איש חוק זו לא רק פרנסה, זו שליחות, וכך צריך לנהוג.

יצאתי מאזור הנוחות ומהאדישות הזמנית שפקדה אותי, פניתי לארגוני הנכים השונים והתברר לי שהתמונה חמורה בהרבה מהמקרה האישי שלי. התברר שבמשרדי ארגוני הנכים הצטברו ערמות של תיקים עמוסי דוחות חניה שנרשמו לנכים, רובם הגדול דוחות לא מוצדקים בעליל.

התברר שעיריית תל אביב, באמצעות היועצים המשפטיים שלה, לקחה לעצמה את החירות להיות בג"צ. הם מפרשים את החוקים ממש לא כפי שהם כתובים בבהירות ובמדויק בתמצית התקנות לחניית נכים, להם יש פירושים מעוותים אחרים. בעיניהם תג חניה לרכב נכה זה קישוט... לא רוצים להבין שמי שמקבל תג נכה חי במציאות קשה יום-יום, פיזית ונפשית.

לדוגמה: הם החליטו שלנכים אסור לחנות במקום של פריקה וטעינה או העלאת והורדת נוסעים, למרות שכתוב במפורש שלנכה מותר לחנות כל עוד אינו מפריע הפרעה משמעותית לתנועה.

פירוש מעוות לדוגמה של עיריית תל אביב: אם נכה חונה בפריקה וטעינה, לא תהיה חניה לרכב שצריך לפרוק או לטעון ואז הוא יפריע לתנועה בגלל רכב הנכה...?! נשמע לכם מטומטם? צודקים.

ל"ארגון נכי ישראל" נמאס כבר מהרדיפה אחרי האחראים לחניה בעיריית תל אביב, ראשי הארגון בראשותו של מומו נקווה ומשה בסעד היו בכמה וכמה ישיבות בעירייה - אך לשווא. הם שמעו סיפורים ואגדות, הבטחות שלא קוימו, זריית חול בעיניים, סחבת וגם שקרים, האדונים האחראים על החניה ועל ביטול הדוחות ו/או אי-רישומם הכבידו את ידם, ובמיוחד מר אברהם פרץ. לנכים יש "בטן מלאה" עליו.

ביום ראשון, 23.5.10, הייתה אמורה להיות ישיבה עם מר טיומקין בבית העירייה, ארגון נכי ישראל, ביחד עם כמה עשרות חברים, הופיעו לפגישה כדי לשים קץ לסאגה הנמשכת ולהתעללות הגוברת בנכים. עשרות נכים זועמים מצוידים בדוחות בלתי מוצדקים התמקמו בלובי שבכניסה למשרדי ראש העיר, ודרשו שמר משה טיומקין יואיל בטובו לצאת ממשרדו הנוח אך הקטן מלהכיל עשרות כסאות גלגלים, להיפגש איתם בלובי שבקומה ה-12, ולקבל סוף-סוף תשובות הגיוניות, ובעיקר צדק. מר משה טיומקין ניסה שוב "למרוח" את הנכים: "אין לי סמכות... אני לא בטוח שאני יכול... אולי... נראה..." ועוד תירוצים המתאימים אולי לפוליטיקאי שיודע שלא יעשה מאומה, אבל צריך להגיד משהו.

כאשר הבינו הנכים שהגיעו לדרך ללא מוצא יצאו לרחוב וחסמו את צומת אבן גבירול-בלוך. את זעם הנכים למודי הסבל לא ניתן היה לעצור. חלקם נשכבו על הכביש, אחרים חסמו את הדרך עם כסאות הגלגלים, בשמש הקופחת, ללא תנאים מינימליים המותאמים לנכים קשים כאלה. תוך דקות, כל מרכז תל אביב פוקק, חלק ניכר מהתושבים הזדהה עם הנכים, בודדים השמיעו משפטים שכנראה לא חשבו עליהם מספיק לפני שהוציאו אותם מפיהם. הרוחות התלהטו ורק לאחר כחצי שעה הגיע חילוץ השוטרים. הזמן חלף ומפקד תחנת לב תל אביב, סגן ניצב דני לוי (קצין משכמו ומעלה, הלוואי שיהיו עוד הרבה עובדי ציבור ברמה שלו), הגיע גם הוא וניסה לפשר. מר טיומקין והיועצים המשפטיים הואילו לרדת לעם ולשוחח עם הנכים, אך שוב חזר אותו פזמון: "אין לי סמכות... אני לא בטוח שאני יכול... אולי... נראה...". והנכים חזרו שוב לכביש.

"אנחנו לא זזים מכאן עד שיש סיכומים עם התחייבויות מפורשות", אמר מומו נקוה בנחישות ובכך הדגיש גם את נחישות הנכים שהיו מוכנים ללכת עד הסוף... רק לאחר כשעתיים של חסימת תל אביב ובלחץ מפקדי המשטרה, התרצו שוב ראשי העירייה, הזמינו לפגישה את נציגי הנכים, מפקדי המשטרה והיועצים המשפטיים, וערכו סוף-סוף ישיבה עניינית. בסופו של דבר יצא מומו נקוה עם הבשורה שהייתה צריכה להתבשר לפני שנים:

• פקחי העירייה יקפידו לשמור על החוק ולא ירשמו יותר לנכים דוחות בלתי מוצדקים.

• עיריית תל אביב תבטל את כל הדוחות הבלתי מוצדקים שנערכו בחודשים האחרונים.

• ייעשה מאמץ לבטל גם דוחות שכבר שולמו לאחרונה.

• בשבוע הבא ייערך ברחבי תל אביב סיור של כל הנוגעים בדבר על-מנת לשפר את איכות, כמות וזמינות של מקומות החניה לנכים.

הללויה! למה היה צריך את זה? מדוע צריך לטפח את התחושה שיש רוע נגד נכים? למה עיריית תל אביב או רשויות אחרות צריכות להתחיל עם זה? מדוע צריך לגרום לנכים לאבד שליטה ולהשתמש בכוח? למה לא ניתן לסיים מחלוקות כאלה בצורה תרבותית, הוגנת וצודקת. מדוע בכל מדינה בעולם, כולל במדינות העולם השלישי, יש התחשבות גדולה בהרבה מאשר במדינת ישראל הנאורה?

ארגון נכי ישראל ושאר הארגונים שהצטרפו למאבק הוכיחו שהנכים הם לא פראיירים ולא יהיו כאלה. "אם תהיה פגיעה כלשהי בנכים, על-ידי כל רשות, מה שראיתם בתל אביב זה רק הפרומו למה שעלול להיות..." - כך מבטיחים, ובצדק, ראשי ארגון נכי ישראל.